למי שייכת מערכת המשפט

רות גביזון היתה מנהיגה אינטלקטואלית מעמיקה, מסורה ורבת־השפעה. מותה פער חלל בתוכנו. לא רבים ניחנים כמוה ברוחב יריעה, בהירות מחשבה ויושר מסקני. קשה להעריך עכשיו את תרומתה לשיח הציבורי, גם מפני שההשפעה של אשת־רוח כמותה אינה מסתיימת אחרי לכתה, וגם מפני שחלף רק מעט יותר משבוע מאז. 

אבל בעצם ימי האבל התעורר פולמוס ברשתות החברתיות האקדמיות סביב דחייתה התמוהה מחברוּת בבית המשפט העליון "של" אהרן ברק. מקובל להניח גם למי שלא אחזו בדעותיו של נפטר להתאבל על מותו. הסיבה לחריגה מהנימוס היא לא רק העוול החמור שברק הסב לה ולחברה הישראלית, כאשר ביקש בחוסר אומץ־לב להימנע מהתמודדות עם מנהיגותה של גביזון בתוככי בית המשפט העליון. הסיבה המהותית יותר היא שחסימתה מאירה באור בהיר את האופי השתלטני והלא־דיאלוגי של "המהפכה השיפוטית" שלו, שהיקף נזקה הולך ומתברר לעינינו במשברים הפוליטיים שהיא מחוללת.

את חסימתה של משפטנית כה דגולה בשערי בית המשפט הסביר אהרן ברק בהיותה בעלת "סדר יום". ייתכן שהוא מתחרט על דבריו, שהרי למי אין "סדר יום"? לברק אין? הוא פסל אותה מפאת השקפותיה, ולא מפאת חשיפתן, שהרי גם השקפותיו שלו היו גלויות. פליטת הפה של ברק מועילה לנו להבין את האופי החמקמק של "המהפכה" שלו. בזכותה נקרעת המסיכה של חוסר משוא הפנים, המקצועיוּת־גרידא כביכול, בתחום החיוני של מינויי שופטים.

כל מי שהיו מעורבים בהליכי מינוי או קידום ב"מסדרים" מעין־כנסייתיים כמו המשפט והאקדמיה, יודעים שלרוב ההחלטות בהם אינן בלתי ניתנות לערעור. אבל ישנם מעט מקרים ברורים, ואין שום ספק שהמועמדות של גביזון היתה מקרה כזה. דחייתה היא ראיה מכרעת לקיומו של אירוע הרבה יותר רחב ומתמשך עשרות שנים: השתלטות חד־צדדית של קבוצה מסוימת, בעלת סדר יום מסוים, על שדרת השיפוט הבכירה של ישראל.

כל זה מעורר שאלה רחבה יותר, שרות גביזון היתה הבולטת בין העוסקים בה: למי שייכת מערכת המשפט? לכאורה, התשובה הדמוקרטית ברורה: לציבור. אם קבוצה מסוימת השתלטה עליה, יש להחזיר אותה לרשות בעליה, ובהקשר הנדון כאן - להחזיר לציבור את היכולת לקבוע מי יהיו שופטיו. אבל באיזה אופן היא שייכת לציבור? האם הוא שולט בה ישירות, ללא הגבלה? התשובה שלילית. אנחנו לא רוצים שהמון או ממסד כלשהם ישלטו בשופטים, לא מימין ולא משמאל - והסכנה של שליטת המון שמאלי מוחשית יותר בישראל; אולי לזה כיוונה גביזון כשכתבה "אני חוששת שאכן לנתניהו אין סיכוי לקבל משפט צדק". 

היא הציעה להתמודד עם הסתירה הזאת לא באמצעות עקרונות נוקשים, כנטיית משפטנים, אלא באמצעות שכל ישר וחוש מידה. אפשר לומר שאחד ממוקדי הוויכוחים בינה, ואחרים כמו השופט משה לנדוי, לבין המחנה השתלטני של ברק, היה נעוץ בטענתה בעד איזון ואיפוק ונגד דהירת ברק לכוח פחות ופחות מוגבל.

חסימת גביזון גם מסמנת לנו היכן מצוי אחד המוקדים לרפורמה חיונית במערכת המשפטית הישראלית - השיבּוּט העצמי של שופטים הממנים את הדומים להם. אכן, איננו רוצים מערכת כפופה לקול ההמון. לא להמון כלשהו - וגם לא להמון האינדיבידואלים הליברליים. אבל גם איננו יכולים להרשות לעצמנו מערכת כפופה לעצמה בלבד, כי היא יוצרת שלטון של מיעוט מתנשא, המתיימר  לחוקק לחברה. נחוץ איזון אחר. בחירת שופטים צריכה להיות פומבית ומתוך מודעות גם לחזון המניע אותם, לצד עניינים אחרים. צריך להוציא את השופטים ואת עורכי הדין הפרטיים מהליך הבחירה הסופי. יש להפקיד אותו בידי מי שמערכת המשפט שייכת לו - הציבור, באמצעות נציגיו מהקואליציה ומהאופוזיציה - לאחר הליך מיון מקדים ששופטים ישתתפו בו. בית המשפט החד־צדדי שיש לנו עכשיו הוא איום על הדמוקרטיה הישראלית ומקור למאבקים העלולים לרסק את החברה בישראל.