ההודעה על כינון יחסים מלאים בין ישראל לאיחוד האמירויות הציפה כעס ועוינות בצד הפלשתיני, וגם בקרב אזרחי ישראל הערבים. ההסכם המסתמן, כך אומרים המבקרים, הוא "אור ירוק" להמשך הכיבוש, בגידה במאבק והפקרת העם הפלשתיני לגורלו. אפשר להבין את ההיגיון בטענה הזו, אבל צריך גם לשאול ביושר: אם עבור נורמליזציה הורדה מהשולחן אופציית הסיפוח, אפילו זמנית, היכן הבגידה? והשאלה היותר חשובה: האם מדיניות בת עשורים רבים של חרם על ישראל תרמה במשהו לסיום הכיבוש או שיפרה את מצבם של הפלשתינים?
המנהיגות הערבית המקומית הפכה את הסוגיה הפלשתינית למעין פרה קדושה. אסור לבחון אותה מנקודת מבט שונה או לדבר עליה בראייה אחרת, ואסור לסטות מהקונצנזוס. לכן, כל מי שמשמיע קול אחר או דעה שונה, מתויג ישר כ"בוגד" או "משת"פ". על אחת כמה וכמה מי שפועל בגישה אחרת.
המנהיגות הערבית המקומית וחלק גדול בדעת הקהל כאן מסרבים לקבל את העובדה שהמציאות השתנתה. השליטים והעמים הערבים לא קפאו בזמן מול תהליכים גלובליים. בין שנרצה בכך ובין שלא, בעיני רבים מהם הסוגיה הפלשתינית היא כבר לא ליבת הסכסוך הישראלי־ערבי, ומיליונים במדינות ערב לא מוכנים יותר לשמוע ששינוי היחס לישראל בהתאם לאינטרסים שלהם - הוא בגידה.
הביקורת הנוקבת כלפי איחוד האמירויות, שגלשה בחלקה לשיח שנאה ממש - הכללות, גידופים, זלזול - לא משקפת הפתעה: השסע קיים ברמות כאלה ואחרות זה מכבר. שנים רבות זועקים הפלשתינים שהם רוצים שלום עם ישראל על בסיס פתרון שתי המדינות. הם קיבלו את ברכת כל מנהיגי העולם הערבי באוסלו, אך מאז שתהליך השלום נתקע - ולא רק באשמת ישראל - הם מחזיקים את המקל בשני קצותיו: מצד אחד המשך מאבק מזוין (חמאס) או מדיני (אש"ף) בישראל, אך מצד שני אסור לשום מדינה בעולם הערבי להתקרב לישראל. כך רואים את הדברים רבים מאזרחי מדינות ערב.
באמירויות הבינו, כמו במדינות ערביות אחרות, שאחרי חמישה עשורים של משאים ומתנים, עקיפים וישירים, הם רשאים להרגיש בנוח לקבל החלטה עצמאית ונפרדת מהסוגיה הפלשתינית ולכונן יחסים עם ישראל. לו התנהגה ההנהגה הפלשתינית בפרגמטיות, ברמאללה ובעזה היו חוגגים בימים אלו 40 או 30 שנות עצמאות. אולם הצבת התנאים - הן לעולם הערבי והן לישראל - בטרם החל מו"מ, מאששת את הטענה כי הם "לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות".
חבל שאזרחי ישראל הערבים יפספסו גם הם. הסכם השלום שנחתם עם ירדן, לדוגמה, היטיב עם אזרחי ישראל הערבים יותר מכולם, במיוחד בתחום ההשכלה הגבוהה. ההסכם המסתמן עם האמירויות מפיל בחלקם הזדמנות פז, בפרט עבורם, כדוברי השפה ובני בית בתרבות, שיכולים לשמש חוט מקשר בין שני העולמות. לא רק שחבל להפנות עורף לנורמליזציה, ערביי ישראל צריכים לדרוש מינוי נציגים ערבים - ואפילו שגריר - באמירויות, ולהוביל את שיתופי הפעולה הכלכליים, התרבותיים והתיירותיים. עם קצת יצירתיות, אפשר יהיה לרתום את רוח השלום הזו גם לסכסוך הישראלי־פלשתיני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו