שלושת הלאווים של השמאל הישראלי

ההסכם עם איחוד האמירויות הוא הישג בעל משמעות אסטרטגית. הוא מחזק ומבסס את הברית האזורית של ישראל עם המדינות הסוניות נגד איראן; יוצר תקדים שרבים הסימנים שיוביל לנורמליזציה עם מדינות ערביות נוספות; ומרסק את הקונספציה שלפיה הסכם עם סרבני השלום הפלשתינים הוא הדרך היחידה לנורמליזציה במזרח התיכון.

אם השמאל היה מביא הסכם דומה, היינו השבוע בפסטיבל שלום מחריש אוזניים. אולפנים פתוחים מסביב לשעון, שירי שלום ואופוריה קולקטיבית. אבל ראו זה פלא: השלום הגיע, מזרח תיכון חדש נרקם לנגד עינינו, ולא רק שבאולפנים לא שוררת התרגשות - האווירה בשידורים מזכירה דווקא בית אבלים. "אין שום הסכם שלום ולא נגמרה שום מלחמה", כתב השבוע רביב דרוקר, ואילו זהבה גלאון הציעה לכולנו לזכור "שהסכסוך שלנו הוא עם הפלשתינים ומעולם לא היה עם אמירויות שאין לנו גבול איתן ואין לנו סכסוך איתן". מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, סיכם את החמיצות משמאל כשקבע כי: "החללית של איחוד האמירויות לא נותנת תקווה לפלשתינים".

השלום לא שווה שקל ואין שום סיבה למסיבה אם הוא אינו כולל נסיגה לקווי 67' ועקירת יהודים מבתיהם. על אחת כמה וכמה כשהקונספציה שלפיה לא תתאפשר נורמליזציה עם מדינות ערב עד לפתרון הבעיה הפלשתינית, חטפה נוק־אאוט מהדהד. השבוע האחרון חשף את מה שרבים בימין חשדו מזמן: השלום מעניין את מחנה השלום כקליפת השום.

אבל זו רק המערכה הראשונה בנשף המסיכות. הוויכוח המתלהט סביב הגישה לנחל האסי חושף כי גם השוויון שבשמו נשבע השמאל הישראלי זה כ־100 שנים, הוא ערך בעל גמישות לוליינית. לא רק שרובם של אנשי הציבור משמאל לא התייצבו לצד תושבי בית שאן שמבקשים לאפשר גישה לנחל לכלל אזרחי ישראל - קומץ אנשי השמאל שנרתמו למאבק מצאו עצמם תחת ביקורת ארסית ולעיתים גזענית. מתברר ששוויון וצדק חלוקתי הם סיסמאות יפות, עד שזה מגיע למדשאת הקיבוץ ולדמי הארנונה שמועצות אזוריות של התנועה הקיבוצית מקבלות מבסיסי צה"ל או ממפעלי ים המלח על חשבון עיירות הפיתוח.

אז מה עם טוהר המידות והמלחמה בשחיתות? מתברר שגם כאן מדובר בערכים גמישים למדי. רביב דרוקר טען השבוע ברצינות תהומית כי לא רק שלא צריך לעסוק בעבירות הבנייה שביצעו לכאורה ליאת בן ארי ובעלה, אלא ש"קשה לתאר איזה עוול נעשה לבן ארי". דרוקר וחבריו לדסק כתבי המשפט עשו מאמצים כבירים למזער ולטייח את שורת החשיפות של אלי ציפורי, כנרת בראשי, אראל סג"ל ועקיבא ביגמן בדבר פרשות בן ארי. המשך ישיר להתעלמות המוחלטת של השמאל מהחשיפות של יואב יצחק ואילה חסון על אביחי מנדלבליט ושי ניצן.

השבוע האחרון הציג בפנינו את שלושת הלאווים של השמאל הישראלי: לא לשלום, לא לשוויון ולא למלחמה בשחיתות. נשף המסיכות הסתיים, והתברר כי מאחורי הפאתוס והזעם הקדוש משמאל לא עומדים ערכים נעלים אלא קרדומים תעמולתיים. המטרה של השמאל היתה ונשארה כוח. כוח שישמר ויבטיח את זכויות היתר של ישראל הראשונה.