חוויות בקו תל אביב־אבו דאבי

בליל חמישי האחרון נפתחה מהדורת חדשות 12 באווירה חגיגית: ישראל תכונן יחסים מלאים עם איחוד האמירויות. ברקע הדיווחים רצה המצלמה הלוך ושוב סביב בתי המלון וגורדי השחקים המרשימים של אבו דאבי. יונית לוי קוטעת את הדוברים ומעירה בפרץ התלהבות: "ואני מבינה שיהיה קו ישיר תל אביב־אבו דאבי!" רשות הדיבור עוברת לאמנון אברמוביץ', שהחמיא לנתניהו, ובאותה נשימה הריע: "הכי חשוב: אין סיפוח!"

שעת צפייה אחת יכולה ללמד הרבה על עולמם התרבותי של מעצבי דעת הקהל בישראל. אפשר לאפיינם כאנשי המעמד הבינוני־חילוני המזוהה עם "הגלובליים" לעומת "הלוקליים" ("ניידים" לעומת "נייחים" במינוח של גדי טאוב). הניידים מצטיינים בתרבות צריכה מפותחת. הם מתמלאים חדווה כשהם שומעים על עוד יעד בגלובוס שנפתח עבורם. איי לאב יו טרמינל. הטרמינל של אבו דאבי בוודאי ימלא את ליבם שמחה, בהנחה שלא תהא בו נוכחות של ישראלים מהשבט העממי. הנה, למשל, שיחת טוויטר בין שני אנשי תקשורת תל־אביבים: "אני קצת חוששת מהיום שדובאי תהפוך למיקונוס", העירה אחת, והחבר מרגיע: "תבדקי את המחירים שם. זה יפיג את חששך".

אפשר שכבר בעוד כשנה בעונת החגים, בזמן שהמוני בית ישראל יארחו איש את רעהו כאושפיזין בסוכה, בידם האחת ארבעה מינים ובשנייה שקית "רמי לוי", הניידים יתורו אחר אטרקציות משמעותיות ו"איכותיות" יותר. ברשימה תככב, מן הסתם, חומוסייה אותנטית בפרבר של אבו דאבי. יודעי דבר מספרים כי הם מסוגלים לשרוף שעות בדיונים על איכות החומוס והקפה שלגמו.

חלילה, אין פירוש הדבר שלניידים אין כבוד למסורת היהודית. אבל בעוד הנייחים חיים את המסורת, הניידים, כבעלי תרבות צריכה מפותחת, פוקדים אותה כתיירים במוזיאון או כמחווי דעה בעניין התבשיל המיוחד שהכינה חמותם בליל הסדר. החיים שלהם תותים.

שילוב של נהנתנות, תודעת חשיבות עצמית יחד עם מגמת פיחות ברגש הלאומי, מביא את הניידים לשעבד את סוגיית הטריטוריה לטובת האינטרס הקבוצתי, ואף לזהות אותה עם האינטרס הלאומי. ביטוי גס וחריף לכך נתן דורון רוזנבלום ב"הארץ", עיתון הבית של הניידים, כשכתב לפני יותר מ־20 שנה, לאחר הפיגוע בבית הקפה אפרופו בתל אביב: "ירושלים הורגת את האפרופו של חיינו", ובכך רמז כי יש להניע פשרה טריטוריאלית. ואמנם, מבחינת הניידים גבולות "הארץ המובטחת" נמתחים סביב המשולש: תל אביב־נתב"ג־נווה־אילן (אולפן החדשות). על הציר הזה הם נעים ללא הרף, ובתוך כך מדלגים על מגדל העמק ונתיבות. וכאשר הם מגיעים לאולפן, הם מתיימרים לדבר בשם מגדל העמק ונתיבות. רוח הקודש!

זה היה יכול להיות נחמד ומשעשע אלמלא בעיה אחת קטנה: במשוואה מופיעה צלע בעייתית: עזה־רמאללה. הסכנה הרובצת לפתחם של הניידים, ושל כולנו, היא שאם יתעקשו להיפטר מהצלע הזו באמצעות נסיגה נוספת, ייתכן מאוד שעד מהרה נחזה במטחי טילים שיומטרו מגוש טלמונים שבפאתי רמאללה לנתב"ג. זהו הפרדוקס המובנה בעולמם של הניידים הישראליים, המסרבים ללמוד אפילו מההיסטוריה הקצרה. אותו אברמוביץ' שבסוגיית ההתנתקות קרא לעמיתיו בתקשורת "לשמור על שרון כמו על אתרוג", מוצא עצמו בחלוף 15 שנה, לאחר שעזה חדרה לחיינו, מריע לאופציית הנסיגה ככסיל שונה באיוולתו.

הניידים קצרי הרואי סולדים ממש ממרחיקי הראות - מנהיגי המתיישבים ביהודה ושומרון, שלכאורה מרחיקים מהם את כל השפע. אך גם מנהיגי המתיישבים לוקים בעיוורון. אלו, שרואים את ישראל דרך בית אל וכמעט אינם פוקדים את נתב"ג, נושאים בצקלונם קוסמולוגיה גאולית שממנה הם גוזרים אסטרטגיה של הדתה ועיוורון, הן כלפי תל אביב והן כלפי נתיבות. בני עלייה אלה מצוידים בהיגיון בריא, אולם בשל חוסר הריאליזם הפוליטי הם כושלים פעם אחר פעם במבחן השטח. רואים רחוק - רואים שקוף. לכולם הייתי מציע ימי השתלמות משותפים על נתיבות, בית אל ותל אביב. אולי במלון כשר באבו דאבי.

ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל