"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

במקום לשדר את הזוועה, צריך להחמיר את הענישה עליה

,עודכן

בחודשים האחרונים יצא לנו להיות הרבה בבית. רבים מאיתנו ניצלו את הזמן לראות סרטים וסדרות, חלקם מפחידים. אבל כמה מאיתנו היו בוחרים לצפות במשהו באמת־באמת מזעזע? כמה מאיתנו היו בוחרים לצפות באנשים מרביצים לכלבים וחתולים? ברצח של אדם לעיני המצלמה? נראה שלא רבים. לרוב המוחלט של האנשים, סרטונים כאלה - פעם היו קוראים לזה "סנאף" - הם מחוץ לתחום. המיעוט שמחפש את התכנים האלה, מקומו מחוץ לחברה.

למה כאשר מעשה הזוועה קרה בעולם האמיתי ואינו מבוים, כלי התקשורת דוחפים לנו אותו לגרון? למה כאשר מדובר בהתעללות אכזרית בילדים קטנים כאן בישראל, הסרטונים משודרים ללא הרף בכל ערוצי הטלוויזיה?

גם ערוצי התקשורת שבחרו להיות עדינים יותר ולטשטש את הסרטונים, השתמשו בכתבותיהם בשפה אלימה וקשה, כזו שמייתרת את הטשטוש בסרטון, כי הכל ממילא נאמר, תואר, הומחש, בלי להותיר שום דבר לדמיון.

שידור הסרטונים המזעזעים יוצר שתי בעיות לשתי קבוצות אוכלוסייה שונות. לקבוצה החולה, שנהנית מסרטונים שכאלה מאיזשהו טעם מעוות, השידור נותן סיפוק, כזה שבוודאי לא היינו רוצים לתת. עבור הרוב המוחלט של האנשים, אותם אנשים נורמטיביים שאינם מעוניינים לצפות בזוועה, השידור מכריח אותם לצפות בה נגד רצונם. הרי לאן שלא יסובבו את הראש, הזוועה תפגוש אותם. אי אפשר לברוח מהתמונות.

מדוע ערוצי התקשורת בוחרים לשדר את הסרטונים, אם כן? יש שיטענו שהשידור יוצר הרתעה, ומסייע בכך במניעת הישנות מקרים דומים. האמנם? רק לפני כמה חודשים נחשפה פרשת כרמל מעודה, פרשה כמעט זהה. האם פרסום הסרטונים במקרה ההוא השפיע ולו במעט על המקרה הזה? במקרה הטוב לא, במקרה הרע הוא נתן לגננות המתעללות השראה.

השידור לא מרתיע, להפך. ההרתעה תבוא אך ורק מענישה מחמירה ובלתי מתפשרת נגד אותן מפלצות הפוגעות בדבר התמים ביותר עלי אדמות, ילדים ותינוקות. שחרור מעורבים בפרשה למעצר בית כבר בשבוע הראשון לחשיפתה שולח מסר, גם אם מבחינת החקירה והחוק זה הצעד המקובל. המסר שעובר לאותו גנן או גננת מתעללים שטרם נחשפו, הוא: נכון שאני עושה משהו לא בסדר, אך גם אם אתפס, תוך כמה ימים אחזור לחיק משפחתי. זמן לא ארוך לאחר מכן הסיפור יישכח והלחץ הציבורי להעניש אותי בחומרה - ידעך.

ילדים ותינוקות אינם מסוגלים להגן על עצמם מול מבוגרים מתעללים. הם סומכים עלינו שנעשה זאת, ואנחנו ובתי המשפט מאכזבים אותם פעם אחר פעם. אנחנו מוכרחים לשנות זאת, במהרה הם היו המבוגרים ואנחנו נהיה הקשישים שיופקרו על ידי אותן מערכות כאשר יתעללו בנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אופיר דיין

אופיר דיין היא חוקרת ב־INSS ומחברת הספר "אינתיפאדה על ההדסון"

כדאילהכיר