את חיי כיצור תקשורתי פוליטי, מלווה בשנים האחרונות חוויה קבועה: בן שיחי אומר לי משהו כמו "נתניהו הזה, כל הזמן מסית ומפלג". אני מבקש ממנו, או ממנה, דוגמאות, והתשובות קבועות: הלחישה (שהוצאה מהקשרה) על אוזנו של המקובל כדורי מלפני 24 שנים ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודי", "הערבים נעים לקלפיות" מלפני חמש שנים, והמהדרין מוסיפים גם את "חמוצים" מלפני שלוש שנים.
ואיך לעומת נתניהו דיברו ראשי הממשלה הגדולים בתולדותינו? שפטו בעצמכם: בן־גוריון כינה את יריבו הפוליטי בגין "ולדימיר היטלר". בגין עצמו, מושא געגועו המזויף של השמאל דהיום, הסית בבוטות נגד יריביו "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה שלהם", ואילו רבין דיבר על יריביו הפוליטיים בלעג ובשנאה כעל "פרופלורים" ו"סרטן בגוף האומה".
את תווית המסית והמפלג מדביקה לנתניהו התקשורת הישראלית במסע תעמולה אירוני. עיתונאים כותבים ומשדרים, לא פעם באותו טקסט עצמו, שנתניהו כמובן מסית ומפלג, אבל גם שהוא "מסוכן לישראל", "האיש המסוכן בעולם", "מרעיל בארות", "מפיץ חיידקים רעים", "נגיף", "יהרוס את המדינה" וכו' וכו'. לפי התקשורת, למאמצי הפיוס והאחדות של מפלגתו "דרושה התנגדות פעלתנית", וחברי כנסת מהשמאל שמשתפים עימו פעולה הם "גיס חמישי" ו"נכנעים לטרור". ציבור בוחריו הוא "להקת כלבים מזילי ריר", "טליבאן" ו"מסוכנים יותר מחיזבאללה", בגללם "ישראל שוקעת לפיגור" ועל כן צריך להיפרד מהם לשתי מדינות שונות - ישראל ויהודה, כולל בדרך של הפיכה צבאית. "סימונם הוא תביעה לגיטימית" והגיעה השעה "לאחוז (כנגדם) בכלי המלחמה". ואלה רק מעט שבמעט מהדוגמאות. האם אי פעם נשמעו מפיו של נתניהו דברי בלע פלגניים ומסיתים מעין אלה?
נוכח יבול הסתה דל וחלבי כל כך של נתניהו בהשוואה לטוענים נגדו, עולה השאלה: מדוע דווקא בקידוח האקסיומה השקרית הזו לתודעת הציבור, מתמידה התקשורת זה 25 שנים ברציפות? לכו אחר התאריכים, ותגלו את התשובה. מרגע שהחל שמו של נתניהו להתפרסם, הותקף על ידי התקשורת בשלל האשמות, אבל מעולם לא בהסתה ובפלגנות. עוד לפני שהחל את מסעו הפוליטי כבר תואר בתקשורת כ"מטיף חלול, אין בו שחיתות ואין בו זיוף, רק כישרון מדהים של סוכן מכירות", "בן תפנוקים ניו־יורקי", "חלול עד כדי פרודיה עצמית", "סוחר רהיטים", "סוכן CIA", ועוד.
הטענה שנתניהו מסית ומפלג נולדה לאחר רצח רבין, כמובן עם הרצח ברקע. בשנים הראשונות עוד ניסתה התקשורת לטעון שהוא "לחוץ", "לחיץ", "מזיע", "פחדן". לא עבד. עברו ל"עקשן", "קיצוני", "מטורף", "מוביל לבידוד מדיני" ול"קריסה כלכלית", "מחרחר מלחמה", וכו', עד שגם כאן אמרה המציאות את דברה.
מה עושים כשאין דרך נוספת להילחם ברעיונות? עוברים להילחם באיש הנושא אותם. ומה נשאר נגד האיש הנושא אותם? רצח רבין, כמובן. לכן טוענת התקשורת שוב ושוב שהוא מסית ופלגן, תוך כדי הסתה ופלגנות ללא קווים אדומים מצד עצמה. זה הכדור האחד לפני האחרון שנותר נגדו. הכדור האחרון - הטענה שהוא בוגד. בשביל זה הומצאה "פרשת הצוללות".
חנן עמיאור הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה"
