מחאה חלולה

הפגנות המחאה פוגעות בנתניהו ומחלישות אותו מול שותפיו־יריביו לממשלה ומול יריביו שבאופוזיציה. אבל האם הן מבשרות אביב שמאלי? קרוב לוודאי שלא. מפגינים מתוך פחד קיבוצי, תחושה של אובדן כיוון פוליטי, שנאה לימין, לדתיים. אבל ההפגנות אינן נושאות איתן כיוון חדש לישראל. אין כאן בשורה חדשה מצד שמאל, חברתי או מדיני, וגם לא התגבשות של כוח פוליטי חדש.

קבוצות המחאה החלו לפעול ברובן לפני התפרצות הקורונה. הן נכנסו אל ריק גדול בשמאל ובמרכז־שמאל, שהתבטא במפלגות החלולות שרצו מטעמו בבחירות החוזרות ב־2019 ובתחילת 2020, ובעיקר - בהיעדר כל תוכנית מדינית או חברתית־כלכלית בעלת משמעות. מפלגת לא־כלום רודנית כמו יש עתיד הוחלפה במרכבת גנרלים חסרת דרך כמו כחול לבן, שלא לדבר על שתי המפלגות הוותיקות, העבודה ומרצ. תפיסתן המדינית התרסקה כליל ואת חזונן החברתי הן מכרו מזמן. יותר ויותר התברר שאין חלופה לימין, ומפלגות המרכז־שמאל חלושות כל כך עד שהן אינן יכולות לנצח בבחירות אפילו כשעומד מולן מנהיג שהואשם בשוחד. זה הרקע החברתי־נפשי שהוליך את המפגינים. פחד, זעם, אבל בעיקר - חוסר אונים, אובדן עשתונות. 

ההפגנות גברו עכשיו - אחרי הכישלון בבחירות, אחרי חבירת חלק ממתנגדי נתניהו לממשלת הקואליציה הדו־ראשית המוזרה שהקים, ולנוכח אי היכולת "להכריע" את המגיפה וההתמודדות הלא מוצלחת עם הגל השני שלה. אבל האופי החלול שלהן לא השתנה, וגם לא חוסר התוחלת הפוליטית שלהן. 

כשמשווים את המחאה הנוכחית למחאה ששטפה את הארץ אחרי מלחמת יום הכיפורים, ואפילו כשמשווים אותה למה שכונה "המחאה החברתית" של 2011, רואים תהליך ברור של עיקוּר המחאה הפוליטית בישראל, הפיכתה למשחק ילדים. מלחמת יום הכיפורים חשפה באכזריות את הקיפאון המחשבתי שאחז בממשלות המערך אחרי מלחמת ששת הימים. המחאה שבאה בעקבותיה הולידה שני גופים שהציעו לישראל שני כיווני פעולה סותרים: גוש אמונים ושלום עכשיו, התיישבות בכל הארץ כדי להרחיב את תחומיה של המדינה, לעומת חתירה להקמת מדינה נוספת, פלשתינית, בין הים לירדן. אלו שני כיווני הפעולה האפשריים שעיצבו פה בעשורים שבאו אחר כך את הפוליטיקה (לאו דווקא את החברה והכלכלה). האם אפשר לראות התחלה של משהו דומה בקבוצות המחאה העלובות של היום?

המחאה דור ב' ב־2011 כבר היתה פחות פורייה פוליטית, אבל בכל זאת כוּונה לחיים הממשיים של הישראלים. המחאה החברתית של 2011 פרצה בגלל יוקר המחיה, ובעיקר בגלל מחירי הדירות. היא היתה מחאה בורגנית למדי, אבל אולי מעבר לזה, כמו מקבילותיה בעולם הדמוקרטי, היא הצביעה על התגברות אי השוויון החברתי לאחר עשורי הדומיננטיות של הימין הניאו־ליברלי. עם זאת, שלא כמו המחאות של שנות ה־70, זו של 2011 לא הצמיחה דבר בזירה הפוליטית הישראלית, ולמרות הסוגיות שעוררה, היא לא פיתחה תוכנית חברתית־כלכלית בעלת משמעות. זו לא היתה אלא קובלנה מתמשכת שהסתיימה בשני חברי כנסת חדשים מטעם העבודה.

העקרוּת הזאת החמירה עכשיו, ואנחנו חוזים במיצגי מחאה, לעיתים ביזאריים או שטופי שנאה, ותו לא. מדינת ישראל מתמודדת עכשיו עם שני משברים לפחות. גלוי לכולם המשבר הכלכלי עקב המגיפה. פחות גלוי המשבר האסטרטגי המתמשך עקב התמוטטות העולם הערבי שמסביבנו והסכנה שהוא יתמוטט אל תוככי מדינת ישראל בדרכים שונות (למשל, מנוסת פליטים, הגירה, טרור), והתגברות האיום של המעצמות האזוריות טורקיה ואיראן ואולי גם מעצמות דוגמת רוסיה וסין. הסביבה המדינית של ישראל נעשית מסוכנת יותר ויותר, ועכשיו נוסף משבר כלכלי, שעצר תקופה ארוכה של צמיחה ושגשוג. 

מה יש למוחים לומר על זה? שום דבר. התיקים של נתניהו מעניינים יותר. חשוב יותר "להחזיר לו" אחרי שנות השפלה ארוכות. האינפנטיליוּת של המחאה הזאת ברורה לכל מי שרוצה לראות.