היכן האם האמיתית?

תומכי נתניהו ומתנגדיו מסרבים להפנים שלא מנצחים בכל מחיר • את גישת "גם לי גם לך לא יהיה" יש להמיר בגילויי מנהיגות ואיפוק עילאי, שאפיינו משברי עבר קשים ומנעו מלחמת אחים

מבעד להדי התופים, שלל צבעי הבנדנות ומופעי הרחוב הנאיביים בבלפור; מבין מילות המשטמה והביבים של קומץ בריונים שמזדהים כתומכי נתניהו ושפת השנאה של חלק ממתנגדיו; ובשעה שקרומי הנורמליות נמסים והרשתות החברתיות עולות על גדותיהן מרוב זוהמה ורפש - צרובות וחולפות מול עיניי תמונות מקיץ קשה אחר - הקיץ של ההתנתקות.

מצופה מראש הממשלה שיקום וירגיע את תומכיו הנסערים. המחאה בבלפור // צילום: אורן בן חקון

15 שנה חלפו. קרע גדול שרר גם אז, חריף פי כמה. גם באותם ימים היו שוליים אלימים ששנאו. גם אז איימה החברה הישראלית להתפורר. הדמוקרטיה באמת חישבה אז להישבר. השלטון רמס - אמיתי, פשוטו כמשמעו, את זכויות המפגינים. הוא גנב את דעת הציבור ואת קולות מצביעיו. אבל "על כל פשעים" - והיו אז כאלה למכביר - "כיסתה אהבה" (כחוכמת שלמה בספר משלי).

"באהבה ננצח", התעקשו תושבי גוש קטיף, שבסופו של דבר גורשו מבתיהם. הם האמינו וזרעו את שדותיהם עד השעות האחרונות שלפני הגירוש. במו עיניי ראיתי. למפניהם, חיילים ושוטרים אטומי מבע, שאומנו מנטלית להתנתק רגשית מהמפונים שאותם נצטוו לעקור מקהילותיהם ומבתיהם - הם הגישו קפה ועוגה. רבים מהמפונים נפלו על צוואר המפנים בבכי ובחיבוק שסדקו את המבע האטום והניתוק, אבל לא מנעו את ההתנתקות. הפסיכולוגים בסדנאות הפינוי של צה"ל והמשטרה לא הכינו את העוקרים לדפוס תגובה כזה מצד העקורים.

זו לא היתה הצגה. היה שם משהו טהור ואמיתי, שכה חסר עכשיו משני צידי המחסומים בבלפור: "אהבת חינם" ו"רק לא מלחמת אחים". מנחם בגין הבין זאת ב־1948, כשמנע מפקודיו להשיב אש לעבר חיילי צה"ל שהרגו בהם, מול אלטלנה, אוניית הנשק של האצ"ל העולה בלהבות. גם ההנהגה הפוליטית והרבנית של מתנגדי ההתנתקות ב־2005 הבינה זאת.

לא שוברים כלים

בספרה "לא בכל מחיר", שראה אור לפני שש שנים, חשפה ענת רוט את הפרוטוקולים של דיוני ההנהגה ההיא שגילתה את אותה אחריות שכה חסרה היום. זמביש (זאב חבר), שהגה עם אריאל שרון את מפת ההתיישבות ביש"ע והיה למבצע הגדול שלה, אמר לחבריו: "אנחנו יכולים להפעיל לחץ על הממלכה, אבל בסוף, אנחנו לא שוברים אותה. לא שוברים כלים... אי אפשר להציל את ארץ ישראל במחיר זה שאנו נכריע את עם ישראל ונחתוך אותו לחתיכות... זה לא ניצחון". חנן פורת דיבר על "גבורת האיפוק". הרב אליעזר מלמד הסביר ש"המאבק מוגבל, כי לקחנו על עצמנו אחריות שלא לגרום למלחמת אחים".

פנחס ולרשטיין הזכיר לחבריו: "גם אם נחוש נורא נבגדים - אנחנו אחראים גם על עם ישראל". אפילו ל"קיצוני" לכאורה שבחבורה, רבה של יצהר, הרב דודקביץ, היו גבולות ברורים: "בגלל שאתה אח שלי, לא אפגע בגופך, כי אתה יהודי, אבל אני מוכן שאתה תפגע בגופי". בקטיף, ובכפר מימון שאליו התנקזו הרבבות שקיוו לעצור את ההתנתקות, הוטמעה התפיסה הזאת. מאות אלפים חונכו על פיה, לפני ואחרי. 

בכפר דרום ראיתי את בנו בן ה־17 של לייזר אמיתי, קצין מג"ב ותושב המקום, כשהוא מושיט לחבריו על גג בית הכנסת המבוצר בכפר דרום את דגל ישראל. כאילו ביקש לומר להם בשפתו שלו: אותנו אולי מנתקים מכאן, אבל הנפש שלנו לא מתנתקת מהמדינה. חודשים ספורים בלבד לאחר העקירה, הבן של לייזר וחבריו התגייסו לשורות הצבא שפינה אותם. רבים מהוריהם הפריחו מחדש שממות והקימו יישובים חדשים. הם הבינו שהבית הלאומי של העם היהודי, מדינת ישראל - גם בגבולות טריטוריאליים מצומצמים - גדול יותר מכל ממשלה טועה ומבולבלת; שהשלם - עם ישראל - גדול יותר מסך חלקיו ומחלוקותיו; שהמשותף רב על המפריד.

כאלה היו גם יוסי וטובה חדד, שביתם, כמו בתים רבים בגוש, ספג פגיעות ישירות של פצמ"רים בשנים האחרונות לקיומו, ושבתם, רחלי, נפצעה בירי על אוטובוס הילדים של כפר דרום. חדד ניחם את ילדיו בקול רועד: "גם גוש עציון נפל, ו־19 שנה חלמו ילדיו על השיבה הביתה. גם אנו עוד נשוב לכאן". הוא ומשפחתו ארזו מעט מיטלטלין, קראו פרק תהילים, קרעו קריעה בבגדיהם וצעדו יחדיו חבוקים לעבר מחסום כיסופים, כשהם מניפים את דגל ישראל שהיה מונף בחזית ביתם שנים כה רבות.

הם, כמו מרבית תושבי קטיף, לא הרימו יד על חיילי צה"ל ולא קיללו אותם. הם קיבלו עליהם את הדין הקשה והשגוי, כמו האם האמיתית במשפט שלמה, מתוך הבנה שאם ינהגו אחרת, אזי "גם לי גם לך לא יהיה".

"אתם שורפים אסמים"

השאלה שצריכה להישאל עתה היא היכן "האם האמיתית" של ימינו? לא הציבור המפגין, שברובו המכריע זועק מצוקה אמיתית, וגם לא רה"מ נתניהו, שכבר הוכתר כרודן, כארדואן ואף הושווה להיטלר, מבינים, שהפילוג והשיסוי המכליל והמסכסך מקרבים אותנו למלחמת אחים, שבה יש רק מפסידים. 

אחריותו של ראש הממשלה, מתוקף תפקידו ומעמדו, עודפת על זו של יריביו, וממנו מצופה שיקום וירגיע את תומכיו הנסערים; שיזכיר להם את גבורת האיפוק שמנעה מלחמת אחים בימי ההתנתקות והסזון ואלטלנה, ואף יתריע מפני אלימות ופגיעה במפגינים נגדו; שיפנים ויזהיר ש"לא בכל מחיר".

גם מנהיגי המחאה הכה מובנת, מול הקורונה הכלכלית שפוקדת אותנו, אינם פטורים. עליהם להבהיר לציבור ששלטון, אפילו אם הוא מושחת לדעתם, מוחלף רק בבחירות, שאלה התקיימו כאן בפעם השלישית ברציפות רק לפני חודשים אחדים. עליהם להתריע גם מפני השתלחויות ומיזמי רחוב שעלולים להוביל לניסיון התנקשות בראש הממשלה. גם הם צריכים להפנים ביושר: איש אינו מנסה לגנוב להם את הדמוקרטיה. יתרה מזאת: בהשוואה למחאות דומות ואף קשות יותר, המשטרה מתייחסת אליהם בכפפות של משי. 

נאמנים דבריה בעניין זה של המשפטנית ופעילת זכויות אדם ח"כ מיכל קוטלר־וונש, שעבדה בעבר עם שניים מנשיאי העליון אהרן ברק ומרים נאור. קוטלר השתכנעה כי "נמצא איזון בחוק הקורונה הגדול בין זכויות מתנגשות"; שהחוק לא רק מעניק לממשלה סמכויות עודפות בתקופת חירום, אלא גם "שומר... על זכויות ההפגנה, על שלטון החוק ועל בתי המשפט". "אתם שורפים אסמים", הזהירה קוטלר את חבריה מהאופוזיציה לפני ימים אחדים, "קבלו אחריות". או במילים אחרות: "לא בכל מחיר".

אלא שבמקום לנסות ולהרגיע את הרוחות הסוערות ואת האלימות, הרושם המתקבל עתה הוא ששני המחנות ממתינים כמעט בקוצר רוח לאותו אירוע אלים שיצית אש גדולה וישרת את מטרותיהם הפוליטיות. זו ציפייה מעוותת, ליקוי מאורות של ממש, ושיקוף של נאמנות חזקה יותר לקבוצות ההתייחסות שלהם מאשר לכלל ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו