בתמונות מהגזרה בצפון נראו נתניהו, הרמטכ"ל ובכירי הפיקוד - ומי לא בא? • ההיעדרות של גנץ מביקור שכל יוקרתו הציבורית של שר ביטחון בנויה עליו, היא רק דוגמה להתנהלותו על סף ייאוש, זו שזימנה שמועות על כוונתו לפנות את הבמה • ולמרות האכזבה מהסובבים אותו, ובראשם גבי אשכנזי, על דבר אחד לא יוותר - הדרישה לתקציב דו־שנתי, גם אם יתהפך העולם
ההזמנה לישיבת הסיעה היתה בהולה. חברי סיעת כחול לבן, שזה עתה הצביעו נגד הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית על פרשת הצוללות, בניגוד להבטחת הבחירות (שוב) נקראו להגיע לחדר הישיבות בכנסת במהירות. לא נמסרה הסיבה להתכנסות הדחופה. אולי נמצא פתרון למשבר התקציב. אולי חיסון לקורונה. איש אינו יודע. מלאי תמיהות נכנסו השרים למקום רק כדי לגלות שלבני גנץ היה מאוד חשוב להבהיר שהוא נשאר. ולא הולך לשום מקום. ושבניגוד למה שאמר באותו ראיון טלוויזיוני שהיה רוצה לשכוח, על כך שאין לו חשק ללכת כל יום לבית ספר, הוא דווקא נחוש ונחרץ, לא חושש ולא מוותר.
מה היה לחוץ לו, לגנץ, לכנס את כולם רק עבור הבהרה משונה זאת? ומה הרלוונטיות שלה בעת הזאת? הרי אין פריימריז בכחול לבן. גם אין איש שקורא תיגר על מנהיגותו כרגע. איום הבחירות אמנם מרחף ברקע, אבל בשלב זה, זו ספקולציה די רחוקה שתתבהר רק בסוף החודש, ולא דבר מיידי שמחייב התייחסות דחופה בצהרי יום רביעי השבוע במשכן הכנסת.
בשיקולים לטווח הקרוב עשה גנץ את מה שהוא יכול על מנת לעצור את התרחיש הגרוע מכל: ממשלה חלופית בלעדיו. ללא בחירות וכמובן ללא רוטציה. לשם כך זקוק נתניהו לרוב של 61 ח"כים, שאותו אין לו. אם היה, לא היה מרכיב את ממשלת האחדות ונותן את חצי המלכות לגנץ. אבל האפשרות הזאת, כאילו ראש הממשלה עומד להפתיע במהלך 17 הימים שעוד נותרו לפני שהכנסת מפזרת את עצמה ללא תקציב מאושר, ולהשיג שני עריקים מהמחנה השני כדי לעצור את הבחירות ולהעיף את גנץ לכל רוח, מדירה שינה מעיני ראש הממשלה החליפי.
ואם לא די בזה, שמועות עקשניות כאילו כבר גמלה בליבו ההחלטה שלא להתמודד פעם נוספת במקרה של הקדמת הבחירות, שהלכו והתפשטו בתוך כחול לבן וביממה האחרונה גם מחוצה לה, אילצו אותו להבהיר את הדברים בטרם יהיה מאוחר מדי וההתפוררות תתרחש בין אצבעותיו מהר משהעריך.
עבור חלק משומעיו, דבריו נפלו על אוזניים כרויות. כמה משרי כחול לבן שמחו לשמוע שמנהיגם חזר לעצמו. לעומת זאת, חלק אחר, קטן ומצומצם, בוודאי גיחך לעצמו לשמע הדברים. אולי אפילו התמלא רחמים. הרי הם שמעו דברים הפוכים לגמרי מגנץ עצמו בשיחות סגורות. שמעו עד כמה נמאס לו ועד כמה הרהורי הפרישה הולכים ומתחזקים אצלו מדי יום. שההחלטה להתעקש על תקציב דו־שנתי היא למעשה כיסא המפלט שלו לצאת בכבוד מהמערכה המשוגעת שאליה נקלע לפני שנה וחצי.
גנץ עמד בשלוש מערכות בחירה בגבורה מפתיעה. גם ותיקים ומשופשפים ממנו לא היו עומדים במסע הלחצים האדיר, המתקפות וההשמצות שנאלץ לעבור על ידי נתניהו, גדול הקמפיינרים מאז ומעולם. אבל המתקפות שהוא סופג כעת שונות. הן לא באות מימין, אלא מתוך הבייס שלו. האנשים שהעריצו אותו, תמכו בו ואפילו התאבדו בשביל שיהיה ראש ממשלה, הפכו לגדולי שונאיו. הנאצות ברשתות החברתיות, המתקפות והעלבונות בתקשורת, גומרים אותו. ועם המצוקה הנפשית גוברים גם הכאבים הגופניים. לאחרונה הפסיק גנץ את הריצות בשל מצבו. הריצה לבד או עם רעייתו היו בשבילו כמו תרפיה. עכשיו גם זה הלך.
התחושות הקשות והמועקה הגוברת משפיעות ישירות גם על תפקודו של גנץ בפן המקצועי. במשרד הביטחון, מקום העבודה העיקרי שלו, אומרים שהאיש בכלל לא מורגש. לא נוכח פיזית, לא מגיע למה שהוא לא חייב, ונמנע מקבלת החלטות שיכול לקבל במקומו מנכ"ל המשרד ואנשי הדרג הפקידותי. גורם במשרד הביטחון ששוחח בקריה עם גורם פוליטי שהגיע לשם השבוע, סיפר כי לעומת נפתלי בנט, שהיה עובד לילות כימים, ועושה אפילו שבתות במשרד, ישן שם לעיתים והקפיד להתערב בכל דבר שזז, אצל גנץ ההתנהלות היא ההפך המוחלט: חוסר מעורבות, חוסר עניין והיעדרות קבועה.
להוציא לנתניהו את המיץ
השבוע, אחרי המשבר הביטחוני בצפון, הגיע נתניהו להערכת מצב. בתמונות שיצאו משם נראו רה"מ, הרמטכ"ל ובכירי הפיקוד. רק שר הביטחון נעדר. מבחינה תקשורתית, מדובר בקטסטרופה. כל יוקרתו הציבורית של שר ביטחון בנויה על התמונות האלה, כשהוא מוקף בבכירי המטה הכללי והדרגים הגבוהים בשטח. אצל בנט, למשל, לא היתה יכולה להיות שום אפשרות כזאת, שפגישה מצולמת עם הרמטכ"ל תהיה בנוכחות ראש הממשלה בלבד ובלעדיו. אבל לשר הביטחון הנוכחי כבר לא אכפת.
שר הביטחון לשעבר בנט // יונתן זינדל / פלאש 90
גנץ יכול היה לפתור ברגע אחד את הכל, אם היה מגיע אל נתניהו ולוחש על אוזנו שהוא מוותר על הרוטציה. באותו רגע הספינה המיטלטלת היתה מפליגה לה בנחת על מי מנוחות. לראש הממשלה לא היה עניין יותר לייצר משברים אם היה יודע שמכאן והלאה מובטחות לו ארבע שנים וחצי של יציבות וללא עוררין.
אבל גנץ לא מתכוון לתת לו את התענוג הזה. אם יהיו בחירות הוא ילך אליהן בראש מורם, או לפחות באופן כזה שכולם יראו שעמד על שלו ושהאשמה כולה מוטלת על נתניהו. לכן הוא מתעקש דווקא על התקציב ולא, נניח, על חוקים אחרים חשובים לא פחות לכחול לבן, כמו ועדת החקירה בנושא הצוללות ותיקון חוק הלאום. דווקא אם היה מוותר על סוגיית התקציב ועומד על שלו באלה, היה מקבל נקודות רבות יותר. אלא שיתר החוקים לא מובילים לבחירות. התקציב כן. גנץ אפילו כבר בחן את האפשרות לאיים על נתניהו בהעברת החוק שראש ממשלה לא יוכל לכהן תחת כתב אישום, ואף גישש אצל יאיר לפיד אם ייתן יד למהלך, מה שיבטיח רוב בכנסת להעברתו. התשובה, אגב, היתה חיובית.
גנץ מאוכזב גם מהסיעות החרדיות. אחרי כל הדיבורים על ערבות להסכם הרוטציה ואחרי ההתקרבות אליו בשבועות האחרונים, ברגע האמת הם חמקו. התברר לו כי החיבור עם נתניהו עמוק משחשב, וכי מה שעניין אותם באמת אלה תקציבי הישיבות ולא מימוש ההסכם הקואליציוני. גנץ כבר רצה להעביר להם את חוק הגיוס שיהיה נוח וכלבבם. אבל את זה יעשה רק אם יתברר שאין בחירות. אם יש - שישכחו מזה, אמר באותן שיחות.
גם המתיחות בינו לגבי אשכנזי רחוקה מלשכוך. הריצה של שר החוץ לאולפני הטלוויזיה להבהיר שהכל בסדר, הבהירה יותר מכל שהכל לא. גנץ רותח על אשכנזי, שלא גיבה אותו כאשר שמו של גדי איזנקוט כמועמד אפשרי צץ משום מקום, ובשיחות סגורות אומר כי אם הדבר יהיה תלוי בו, לא יעביר לו, לאשכנזי, את הנהגת המפלגה ביום שאחריו. שומעיו העריכו כי גנץ יעדיף להודיע אחרי היציאה לבחירות, אם תתפזר הכנסת, כי הסיר את מועמדותו ולמעשה את מועמדות כחול לבן כולה, מאשר לאפשר העברת מקל לאשכנזי. עם זאת, יודגש, גנץ לא אמר דבר כזה במפורש.
אבל אין זה הדבר היחיד. גנץ זועם על היעלמותו של שר החוץ רגע אחרי שנכנס לתפקיד. בעוד גנץ מתבוסס עד צוואר במדמנת הביקורת ומתקשה להתמודד, אשכנזי מתעטף בשתיקתו ושומר על מעמדו מרחוק. לפני חודש, התברר, רצה גנץ לוותר לנתניהו על התקציב הדו־שנתי, ומי שדחף אותו לעמוד על שלו היה אשכנזי. אלא שרגע אחרי זה הותיר אותו, שוב, להתמודד לבדו, ללא גיבוי וללא כל תמיכה. שרים כמו חילי טרופר, יזהר שי, אבי ניסנקורן ואחרים לוחמים עם גנץ כתף אל כתף ומסבירים את תביעתם לתקציב דו־שנתי, ואשכנזי שותק.
השמאל של פעם
נאומו של נתניהו במליאת הכנסת היה נאום בחירות לכל דבר. לא בטוח שרה"מ כבר החליט, אבל הכנת הקרקע בעיצומה. ככל שהמפגינים בכיכר פריז קיצוניים והזויים יותר בעיניו, כך כוחו מתחזק בקרב אנשי הימין, כולל אלה שנטשו אותו עם הזמן.
קשה להישאר אדישים נוכח המפגן - שבימין מגדירים גרוטסקי, הזוי וולגרי - שמרימים בבלפור מדי שבוע, ובעיקר נוכח הגיבוי הפוליטי מהאופוזיציה ואפילו מכחול לבן שבתוך הממשלה. בין מפגיני השמאל נמצאים גם מפגיני שמאל מסוג מסוים, שבז לערכי המדינה, לסמליה, להיסטוריה שהובילה להקמתה.
עו"ד דני כהן, לשעבר היועמ"ש של מפלגת העבודה, ששימש שנים רבות יועצו של בנימין בן־אליעזר ז"ל, רואה קשר ישיר בין המפגינים בכיכר פריז ובין גסיסתה של מפלגת העבודה. אלה אותם אנשים, אמר, אלה שמפגינים היום בבלפור ואלה שחדרו לשורות העבודה לפני כמה שנים והחריבו אותה מבפנים.
לדברי כהן, העבודה, גם כמפלגת שמאל, היתה חלק בלתי נפרד מהציונות. היה ויכוח בינה לליכוד ולימין באשר למדיניות כלכלית ומדינית, אבל מעולם לא לקחו בה חלק גורמים חתרניים, מהשמאל הקיצוני, שהמדינה לא מהווה שום ערך מבחינתם אלא כלי להגשמת מאווייהם - כך שאם זה לא קורה כפי שהם רצו אפשר לבעוט בה ולשפוך את התינוק עם המים.
לדבריו, התהליך התחיל לפני כעשור. מרב מיכאלי, סתיו שפיר וגם שלי יחימוביץ' שייכות לדעתו לאותם גורמים אנרכיסטיים שחדרו למפלגה, שינו את צביונה והביאו להשמדתה. בימים אלה הוא רואה את אותן דמויות בהפגנות. אנשי הימין קוראים להם אנשי שמאל, אבל אני לא רואה בהם בכלל אנשי שמאל, הוא אומר. אלה אנשים קיצוניים שאין בינם לבין מפלגת העבודה ההיסטורית דבר וחצי דבר.
הקולות האלה סוחפים איתם את השמאל כולו. אפילו יאיר לפיד מצא את עצמו תומך בהם, ואילו רון חולדאי נסחף גם הוא בזרם כשהחליט להאיר את בניין עיריית תל אביב בצבעי דגל מדינת האויב הצפונית, שהחזבאללה חלק מקובל ולגיטימי בשלטון בה, וחלק גדול מהפיצוץ נבע בסבירות גבוהה כתוצאה ממחסני נשק שהיה אמור להיות מופנה ישירות לעירו של חולדאי.
לא ממהר לשלוף
לא רק נתניהו. גם נפתלי בנט נאם נאום בכנסת שאי אפשר שלא לפרשו כנאום בחירות. בנט זעק על התעלמות הממשלה מהמשבר הכלכלי והטיח בשרים ובראש הממשלה שהם עוסקים בשטויות בזמן שאנשים מתים. הסיטואציה שבה נמצא בנט היא הנוחה ביותר לקראת קו זינוק לבחירות. כל הקלפים אצלו והוא ישלוף אותם בהתאם לסיטואציה.
אם יראה בנט שאי־תמיכה מפורשת בנתניהו גורמת לזליגת קולות ממנו לליכוד - יתמוך בו. אולם אם יראה שהתייצבות לצד נתניהו תבריח ממנו קולות, כמו של מצביעי ימין שמצאו את עצמם בוחרים בכחול לבן בפעם הקודמת בשל התנגדותם לנתניהו, הוא לא יביע בו תמיכה עד ליום הבחירות, יעמעם מסרים וייתן תחושה שאינו בכיסו, על מנת לשמש כתובת עבורם. כליא ברק של ימנים ושמאלנים־לייט שלא היו רוצים להצביע ללפיד. כמובן שכל הקולות הללו בסופו של דבר ילכו לממשלה בראשות נתניהו, עם פוטנציאל גדול לשמש שובר השוויון שהיה חסר עד כה בשלוש מערכות הבחירות האחרונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו