אנחנו מצויים בתקופה מתעתעת. מספר המקרים החדשים עדיין גבוה, אך מקדם ההדבקה בשליטה ואף קרוב ככל הנראה ל-1, כמות הנפטרים עולה אך מספר המקרים הקשים יציב יחסית. זאת תקופה שדורשת אורך רוח ומידתיות, חשיבה לטווח ארוך ולא שליפות מהמותן. ללא ספק, כניסתו של פרופ' רוני גמזו כממונה הקורונה הכניסה אנרגיות חדשות. עצם השינוי בשיח באופן שכיום מובן שאפשרות הסגר הכולל הפכה להיות מפלט אחרון ולא אפשרות מובילה, מצביע על ההבנה שבריאות הציבור היא הרבה מעבר להקטנת מספר מקרי הקורונה, ולא יכולה להיות בשלב זה רק קריאה ל"השטחת העקומה". המושג "בריאות הציבור" הוא מושג מורכב הדורש חשיבה ועשייה רב-ממדיים. אסור להפוך את משרד הבריאות למשרד לענייני קורונה. נדרשים מדדים נוספים הנוגעים גם בתחלואה ותמותה מגורמים נוספים, בנתוני אבטלה, בריאות הנפש ועוד.
מבחינת המשך ההתמודדות, יש צורך בעבודה מורכבת של רתימת הציבור לשמור על הכללים הידועים של ריחוק פיזי (לא חברתי), מסכות והיגיינה, אך מצד שני רתימה גם של כל הגורמים הממשלתיים באופן משולב. למעשה פרופ' גמזו בעיניי צריך להיות הרבה יותר מאשר "פרויקטור" - הוא צריך להיות ה"אינטגרטור" - להביא לעבודה משותפת זה לצד זה של גורמים שונים. המתיחויות שהיו לאורך כל הדרך: בין הכלכלה לבריאות, בין משרד הביטחון למשרד הבריאות, בין משרד הבריאות לקופות החולים, בין השלטון המרכזי לממשלה - כולן מיותרות. צריך למצוא את האיזון המתאים והעבודה המשותפת שבלעדיה, כפי שראינו ביציאה הלא אינטגרטיבית מהגל הראשון, אנו מתקשים לשלוט בממדי התחלואה. משרד הבריאות ללא ספק צריך להוביל את המדיניות, את ניתוח הנתונים והסקת המסקנות. מאידך, עליו להיעזר בסיוע מצד פיקוד העורף, בין אם בחקירות האפידמיולוגיות ובין אם בהשמה ובמעקב בנושא המלוניות שמסייעות בקטיעת ההדבקות בבית.
העברת מרכז הכובד לרשויות המקומיות היא מהלך חכם, שפירותיו חשובים גם להמשך. במשרד הבריאות עובדים כבר תקופה ארוכה על תפיסה של בריאות בכל מדיניות ברמה העירונית. אין כמו העיר כדי להכיר היטב את התושבים, את הצורך באינטגרציה בין הרווחה, הבריאות, הסביבה, הכלכלה והתכנון העירוני. חשוב בעת הזאת לפשט, ליישם סטנדרטים שווים על סקטורים שונים - מסעדות ובתי כנסת, בתי עסקים ואירועי תרבות. לא ייתכן שייקבעו סטנדרטים שונים לאנשים שונים שבאים מחו"ל והפעלת לחצים פוליטיים עבור סקטורים שונים תביא להחלטות נמהרות. יש חשיבות רבה להחזרת טיסות באופן מושכל, ואכן מתקיימים דיונים על אפשרות של בדיקות במקום בידוד בדגש על מדינות אדומות (ללא צורך בבדיקות כלל או בידוד כאשר מדובר במדינות ירוקות). כמו בנושאים רבים אחרים, הפנדמיה היא גם הזדמנות: העברת מרכז הכובד לקהילה, טיפולי בית, טלה-רפואה ועוד שינויים דרמטיים שקרו בקצב מהיר בעת האחרונה, צריכים לעבור התאמה וצריכים להישאר גם לאחר סיום הפנדמיה.
משבר הקורונה משנה סדרי עולם. קשה לחזות את המציאות החדשה שתיוולד מתוך הטלטלה הנוכחית, אבל נדמה שהנחות יסוד על אודות הקשר בין חברה ובריאות יוגדרו מחדש. עד תחילת השנה הנוכחית, הקשר בין חברה ובריאות נתפס על פי רוב במונחים אינדיבידואליים, של היחס בין הרופאים והחולים והחובות והזכויות המתלוות לקשר זה. חוק ביטוח בריאות ממלכתי מתייחס בעיקר לטיפול הרפואי שמקבלים חולים כבודדים. אין למעשה כיום חוק בריאות הציבור, המגדיר את החובות של המדינה לאוכלוסייה הבריאה. פקודת בריאות העם האנכרוניסטית היא פקודה מנדטורית מ-1940 ובעיקרה נוגעת לאמצעים החוקיים שניתן להפעיל בזמן מגפות.
הראייה שלנו צריכה להשתנות. בעידן המגפה, המטופל אינו רק המטופל הבודד שעל זכויותיו יש לשמור, אלא האוכלוסייה שעליה יש להגן. אנשי בריאות הציבור המטפלים ברמת האוכלוסייה ומביאים בחשבון את הממדים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של המגפה, הם העומדים בחזית. הקשר בין בריאות וחברה מוגדר על פי מטרות של מניעה והכלה, כמו גם על פי החוסן הקהילתי בכל הרמות, כולל הנפשית והחברתית, ולא רק הטיפול הרפואי. הסתכלות כזאת דורשת ראייה אוכלוסייתית ואינטגרטיבית המותאמת לאזורים ולקהילות השונות. אם נשכיל, נוכל בעקבות האתגר הנוכחי לשנות את ההסתכלות שלנו כחברה על מהי בריאות ומדוע אנו חייבים בראייה אינטגרטיבית כדי לממש אותה.
פרופ' נדב דוידוביץ' הוא ראש בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת בן גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו