בין ט"ו באב למלחמת האחים

1 לפתע, לתוך המערכה נגד המגיפה שלא נסתיימה, מתפרץ ט"ו באב. זמן עברי דוחק בנו לצאת מהשגרה המקומטת, ומציע הפוגה לנפש בינות למתחים. בעגה הישראלית מכונה היום "חג האהבה". יום שהותרו שבטים להתחתן זה בזה אחרי החרם על שבט בנימין בעקבות שערוריית "פילגש בגבעה".

"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", כך מסתיים ספר שופטים (י"ט-כ"א). התקופה היא לפני יותר מ-3,000 שנה, תקופת ההתנחלות בכנען של שבטי ישראל כשיצאו ממצרים, הלאומיות עדיין בשלבי גיבוש; שבטי הצפון לא תמיד בקשר עם שבטי הדרום. "אין מלך" – אין מרכז שלטוני ולאומי אחד, לבד מהמרכז הדתי בשילֹה.

2 הפרשה התפוצצה כשאיש מהר אפרים, חיפש מקום לינה לו ולבת זוגו. בדרכם הגיעו לעיר גבעה שבנחלת בנימין, ואיש לא אספם לביתו. קודם חשבו להיכנס לירושלים שהייתה עדיין יבוסית, אבל העדיפו, כמה אירוני, עיר ישראלית. הדברים לא הסתיימו בניכור, אלא בהתנגדות פעילה לארח אותם, וסופם בהתעללות קשה באישה עד למותה. לאורך הסיפור, מהדהד טקסט קדום יותר: סיפור סדום וחורבנה.

הפרשה גרמה לזעזוע עמוק בקרב כל שכבות העם: "וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר, לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ". הזעזוע המוסרי הביא לדרישה מצד שאר השבטים להסגרת בני הבלייעל משבט בנימין, "וְלֹא אָבוּ בְּנֵי בִנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מה שהביא למלחמת אחים שבסופה, לאחר קורבנות רבים, הובסו בני בנימין וחרם הוטל עליהם: "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר, אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁ. "הנה, רגע לפני הפצעת המלוכה והופעת שאול ואחריו דוד, מתבצע בעם ניקוי אורוות מוסרי, בסיס הכרחי ללאומיות הישראלית".

3 מחיר מלחמת האחים היה כבד מנשוא. אבל בעומק המשבר נטמנו זרעי החרטה והפיוס הלאומי. הלוחמים לא שבו כמנצחים, אלא נשברו ובכו "בכי גדול" ,"וַיֹּאמְרוּ לָמָה [...] הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד (להיגרע) הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד?"

כיצד עוקפים את החרם האיום ומשקמים את השבט הנכחד? איך מפוגגים מתחים חברתיים ומותירים את השנאה מאחור? קדמונותנו הכירו היטב את סוד האהבה. לא רק כרעיון אלא כפרקטיקה. הנה הנוסחה: קשרי נישואין בין העדות, הזרמים והשבטים הניצים. מיזוג במקום הפרדה. תרופה בדוקה לניכור ולזרות המדומה בעם.

כדי להערים על החרם, הוזמנו בני בנימין לחג בכרמי שילה, שם היו בנות שילה יוצאות "לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת". ההוראות היו ברורות: "לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים... וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן". כלומר, הבנות לא ניתנו בהסכמה אלא "נחטפו".

4 לפי המסורת, אירע הפיוס בט"ו באב, ומאז אמרו חכמינו ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". הנה הקשר בין המחילה הדתית ביום הכיפורים לבין המחילה הלאומית בט"ו באב, הקשר שבין המחילה למחולות בכרמים, המחילה המאחדת בין חלקי העם. ועל כולם מחוללת האהבה האישית כפוטנציאל המבקש להתממש, אם רק ייפתח לו פתח .""כי חולת אהבה אני", לא רק במובן העכשווי אלא גם במובן המקראי של ריקוד (מחול) אהבה, ואולי גם במובן של מחולל (מוליד) אהבה".

5 בשבת האחרונה סיפרו לי על מנהג של יהודי לוב, שעם בוא האביב, אחרי הפסח, היו הבחורים מגישים לבנות שבחרו שושנה וחסה. השושנה לאות אהבה, והחסה - אחרי פסח מדובר במרור - כסימן לכך שהוא מתחייב להיות אתה לא רק כשטוב, אלא גם - לא עלינו - ברע. רומנטיקה ומציאות. כמו השורות המזהירות של אלכסנדר פן: "כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת / אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות / ... אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת / יהיה כך, כך יהיה אות באות..."

 

הערב, לאור הירח המלא, מספר ימים אחרי תשעה באב שבו זכרנו את החורבן הלאומי, נזכור ברומא ובירושלים, בישראל ובאיטליה, את הסיפור הקדום ההוא על ריב אחים ופיוס לאומי, ועל אהבה המגשרת על פני כל השונויות והזרויות, אהבה שהיא חיים למוצאיה. ט"ו באב שמח!

הכותב הינו שגריר ישראל ברומא

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו