לא, אדוני השר

בסדרה המתוחכמת והמשעשעת שבכל הזמנים - "כן, אדוני ראש הממשלה" (וקודמתה "כן, אדוני השר") - מוצגת דמותו של סר המפרי כמנכ"ל מניפולטיבי המפתח לכלל אמנות את נטייתה של הפקידות המקצועית להכשיל את נבחרי הציבור ולהכתיב להם את רצונה. המאפיינים ההומוריסטיים מחייבים הגזמה ונוטים למצבי קיצון, אך כל מי שמכיר פוליטיקה מקרוב, מודע דווקא לשכיחות מצבי האמת הקרובים כל כך לתחום האבסורד שהסדרה מציגה. עיקרם, לצד חוסר היעילות של מנגנון מסורבל, המעוניין בעיקר בשימורו העצמי ובדחיקת השיקולים הענייניים לשולי תהליך קבלת ההחלטות, הוא רעב־הכוח של הפקידות הבכירה ורצונה לעצב הכרעות לאומיות. אפילו כשמדובר בפקידות בכירה מסורה, חרוצה ומרשימה, מתנהל מאבק כוחות שמחירו, בלא איזון ראוי, יכול להיות גבוה.

רוב הדמוקרטיות המערביות נתונות בשלב של קשיים מבניים, שבהם קשה להבחין בין הביצה והתרנגולת: מערכת פוליטית המתקשה לגייס רוב מוצק ונמצאת בתהליך בחירות מתמיד ובלתי מוכרע; נבחרי ציבור הנאלצים להפגין הישגים מיידיים, על חשבון השקעת תשומות פוליטיות לטווח ארוך; אובדן אמון הציבור בנבחריו; הימנעות אישים אחראיים מלהתמודד בזירה הפוליטית; ירידת רמתם של הנבחרים וזילות מעמדם. אלה מזינים זה את זה כנבואה המקיימת את עצמה: ככל שהרמה יורדת והאמון נפגע, נדרשים הפוליטיקאים ליותר החלטות בלתי אחראיות, הנראות טוב לרגע, וכשאלה נכשלות - הפוליטיקה מושכת פחות כוחות טובים.

כנגד התדמית של פוליטיקאים ציניים ורודפי כוח, מעמד ובצע, חדלי־מעש ומנותקים, מוצגת הפקידות ה"מקצועית" כעניינית, הגונה ושוחרת טובת הציבור. כשנבחר הציבור אינו מקבל את דעתם, חזקה עליו שהוא לפחות מזיק וכנראה מושחת. חשוב להדגיש: פוליטיקאים לא מעטים אכן חסרי אחריות ומושחתים; בקרב הפקידות הבכירה יש רבים שהם אכן מסורים וענייניים, והמלצותיהם הוכיחו עצמן בדיעבד. אלא שההנחה שהם חייבים להיות כאלה - נבחרי ציבור "רעים" ופקידים "טובים" - שגויה ומסוכנת.

ליבת המשטר הדמוקרטי היא הצרוף של אחריות וסמכות. העם בוחר את נציגיו ומטיל עליהם את האחריות לניהול ענייניו. אם אינו מרוצה מתפקודם, הוא יכול להחליפם. כיוון שנדרשת מהם אחריות לתוצאות, יש לתת בידם סמכות וכוח כדי לקבוע ולממש מדיניות שהם רואים לנכון. ראוי שיתייעצו עם אנשי המקצוע, חשוב שיעמדו בבקרת המערכת המשפטית ובביקורת ציבורית של אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות. חשוב שיקבלו ייעוץ משפטי כדי לוודא שהם פועלים במסגרת החוק. אך עליהם להיות חופשיים לפעול, בדרך כלל, לפי סדר העדיפויות שלהם, גם אם אנשי המקצוע מסתייגים ממדיניותם. 

במקרים קיצוניים צריכה המערכת המשפטית להתערב, כאשר נחצים קווים אדומים, אך עיקר הדיון חייב להישאר בזירה הפוליטית. המדינאי אחראי בפני הציבור. אם ישתכנע הציבור ששגה או מעל - יאבד את עולמו הפוליטי. למנכ"ל, לפרקליט או לשופט יש השקפת עולם, אמביציה אישית (בלעדיה לא היו מגיעים למעמדם הבכיר) ולעיתים קרובות רצון לעצב את היעדים הלאומיים על פי העדפותיהם. הנטייה הזו לגיטימית, אך כדי לממשה עליהם להיכנס לזירה הפוליטית, לקבל אחריות ולשלם את מחיר החשיפה הציבורית. לא צריך להניח שהם "מקצועיים" במובן הניטרלי.

צה"ל הציג לא אחת מתכונת ראויה של יחסים עם הדרג הנבחר. בשנת 2000 נרתם, למרות התנגדותו, למימוש מדיניותו של ראש הממשלה ברק לנסיגה מלבנון. ב־2005 התגייס מפקד אוגדה 36, גרשון הכהן, להתנתקות מעזה, אף שראה בה טעות לאומית קשה. 

הכל עניין של איזון. טוב שהפוליטיקאים נעזרים בידע ובניסיון של אנשי המקצוע וחשוב שישמיעו דעתם הנחרצת בדיון פנימי. אך כשהכל מודלף בשם השקיפות, כולם ניזוקים: המדינה, הפוליטיקאים ולבסוף גם הפקידים הבכירים. כשהכל מודלף - אין דיון ציבורי רציני, כיוון שהכל מדברים לפרוטוקול ואיש אינו מדבר לעניין. כשאין דיון ציבורי רציני, דמוקרטיה אינה יכולה לתפקד לאורך זמן.