ילדי תימן: כולם מתו, או שחלק בכל זאת נחטפו?

בספרו "ילדי הלך לאן?" פרס ד"ר נתן שיפריס מחקר היסטורי המנתח אלפי מסמכים ועדויות, שמסקנתו היא שהמהלך השיטתי התלת־שלבי היה מכוון: 1. הוצאת הילדים מהמשפחות, לעיתים בכוח פיזי, בדרך כלל סמוך לאחר ההגעה למחנה העולים או הלידה, וריכוזם בבתי התינוקות בתואנה שכך אפשר לשמור על בריאותם;

2. העברתם החפוזה מבתי התינוקות שבמחנות העולים לבתי החולים שבערים מרוחקות, בדרך כלל במשלוחים קבוצתיים בלילות, ללא הצדקה רפואית ומבלי ליידע את המשפחות. במקרים רבים בישרו להורים לאחר זמן קצר שילדיהם נפטרו, אך מנעו מהם לראות גופה, להשתתף בהלוויה או לראות קבר; 3. הכרזה חפוזה על הילדים "מנותקי קשר" והעברתם למעונות ילדים שזהותם הועלמה מידיעת ההורים, ושמהם נמסרו לאימוץ בארץ ובחו"ל.

לאחרונה פורסם בכתב העת "משפט רפואי וביו־אתיקה" מאמרו של פרופ' יחיאל בר אילן "ילדי תימן הנעדרים: מדיקליזציה של הגירה ודה־מדיקליזציה של ההיסטוריה", המייפה את המציאות, בתארו קליטת עלייה שנעשתה אך ורק על ידי אנשים שוחרי טוב, כשלטענתו שיעור עצום מהילדים נפטרו מסיבות בריאותיות.

אלא שאפילו ועדת קדמי - שניצבה מול תלונות קורעות לב של בני משפחותיהם של 1,033 ילדים שנעלמו בתקופה קצרה בנסיבות דומות, אך בחרה לקבל כנכונים את כל רישומי הפטירות חרף הסתירות הרבות שבהם וחרף העובדה שחלקם מהווים שחזורים תמוהים של ארכיונים שבוערו - קבעה לגבי 69 ילדים שהם "עלומים". מתוכם 13 נעלמו בדרכם מתימן ו־56 בישראל.

אוכלוסיית ישראל ב־1950 מנתה 1.37 מיליון נפש ומונה כיום 9.1 מיליון נפש. 56 ילדים אז מקבילים ל־372 כיום. אילו נעלמו כיום 372 ילדים מבלי להותיר גופה או קבר, האם לא היתה הארץ רועשת? האם לא היה הדבר נחקר ביסודיות, גם אם היה מתברר שרובם משתייכים לעדה חסרת כוח פוליטי? למעשה, בקרב ילדי העולים מתימן נעלם לפחות אחד מכל שמונה פעוטות. זהו תחשיב מינימלי, המבוסס רק על 1,033 התלונות שנדונו בוועדת קדמי, שלדבריה שני שלישים מתוכן של עולים מתימן, בתקופה שבה היו בישראל 5,824 ילדים בגילים המתאימים 4-0. עם הנתון הזה על החברה הישראלית להתמודד.

נשוב למאמרו של פרופ' בר אילן. תחילה הוא כותב: "עם קום המדינה התגאה היישוב העברי בארץ ישראל בשיעור תמותת תינוקות מהנמוכים בעולם (3%)"; ובהמשך: "שיעור תמותת התינוקות במחנות העולים ובמעברות כמעט נשק ל־15%, אך בקרב עולי תימן במחנה ראש העין - תחנת מעבר לכשני שלישים מעולי תימן - תמותת התינוקות בין אוקטובר 1949 לספטמבר 1951 נסקה ל־60%. שיעור התמותה הזה, העצום ביחס לכל חברה אנושית מתועדת אי פעם, הוא הטרגדיה האמיתית והמושתקת של קום המדינה".

אך דווקא הרישומים על (כביכול) שיעור תמותה של 60%, שהוא "עצום ביחס לכל חברה אנושית מתועדת אי פעם", צריכים ליצור חשד בריא כלפי הרשויות וכלפי רישומיהן, ופתיחות גדולה כלפי זעקותיהם של מאות הורים בפני ועדת החקירה הממלכתית האטומה, שמא לא כל הילדים מתו סמוך לאחר שנלקחו מההורים, אלא רבים נמסרו למה שהוועדה כינתה "מסירה מזדמנת לאימוץ".

המסירה לאימוץ נתמכת גם בעדויות בפני הוועדה של עובדים שעסקו בקליטת העולים, לרבות מטפלות בילדים. העובדה שלהורים לא ניתנה אפשרות לחזות בגופה ובקבורה, מחזקת את החשד שמדובר בתופעה של מסירה לאימוץ בניגוד לרצון ההורים.

ולאלה שלא השתכנעו: המינימום שבו על החברה הישראלית להודות הוא שאם אכן היה שיעור תמותה של 60%, שהוא "עצום ביחס לכל חברה אנושית מתועדת אי פעם", זהו טיפול כושל בעליל של הרשויות בילדים, אשר הצריך חקירה יסודית שמעולם לא נערכה, ואשר מחייב היום לפחות הרכנת ראש כלפי הקרובים שנותרו בחיים ובקשת סליחה.

פרופ' בועז סנג'רו הוא מייסד האתר "ביקורת מערכת המשפט הפלילי"