תחיית השמאל? אל תבנו על זה

על פני הדברים נראית עכשיו תחייה של השמאל. בארצות הדמוקרטיות יש היערכויות פוליטיות קדחתניות של השמאל ושל הכוחות החברתיים־כלכליים הנושאים אותו. הימין הניאו־ליברלי ספג מכה קשה במשבר הכלכלי של 2008. נחשפו מאז ממדי אי־השוויון שהוא חולל בעשרות השנים האחרונות, ואי־שוויון תפס בצדק את מוקד תשומת הלב העיונית והתקשורתית. מושגים שמאליים חזרו אל מרכז השיח. סוציאליזם נעשה דגל של מועמדים לנשיאות ארה"ב כמו וורן וסנדרס. כבר עשר שנים בערך חוזרים ומתפרצים גלי מחאה שמאליים בארצות הדמוקרטיות. בפעמים האחרונות זה הסתיים דווקא בביסוס ממשלים ימניים או מרכז־ימניים - לא ניאו־ליברליים, אלא יותר לאומיים ואנטי־גלובליסטיים. האם מחאות הקורונה יסתיימו אחרת? האם יהיה אפשר לתרגמן לכוח שלטוני אפקטיבי, לחלופה ממשית לטראמפ, לג'ונסון ולממשלים אחרים בארצות דמוקרטיות כמו ישראל ופולין?

לא, כנראה לא, מפני שהשמאל נופל לבור אנרכיסטי של שלילה סמלית ומעשית של הלאומיות ומתנגש עם הזרמים המרכזיים בחברה. בארה"ב המפלגה הדמוקרטית משחקת באש כזאת, וזה ניכר בממד הסמלי שבהשפלת זכרם של אבות האומה והשפלת ההנהגה הדמוקרטית בכריעת ברך תימהונית ומשוללת יסוד. גם בארץ ניכר עכשיו מאמץ חקייני בעל פוטנציאל תבערה לא־מבוטל. הממד הסמלי של המהומות בארה"ב חושף את תוכן המחאה: התקפה על הצד הרגשי של שייכות וסולידריות חברתית, כלומר על הלאומיות האמריקנית עצמה. איך זה יכול להיות בסיס טוב לחלופה שמאלית מועילה במקום ממשל טראמפ? איך אפשר לקרוא לשוויון בשם הסולידריות, בשעה שמתקיפים אותה־עצמה ומתכחשים לעצם קיומה בין הקבוצות השונות בחברה? השאלה איננה אם אסטרטגיה פלגנית ואנרכיסטית כזאת יכולה להוליך לניצחון דמוקרטי. אלקטורלית אולי כן (יותר סביר שלא). אבל השאלה היא האם ערעור כזה יכול להיות בסיס לשלטון מתפקד ומיטיב לחברה? 

המקבילה בארץ, מעבר להתפרעויות של "הדגלים השחורים", היא הקריאה לחבירה פוליטית בין השמאל והמרכז־שמאל לרשימה המשותפת המחברת קומוניסטים, אסלאמיסטים ומעין־פשיסטים. להבדיל מקריאה לשילוב פוליטי של הערבים אזרחי ישראל, חבירה כמו זו שאירעה אחרי הבחירות האחרונות עם "המשותפת" ומצעה האנטי־ציוני היא מתקפה על הבסיס הלאומי של ישראל. האם זה המקום שאפשר לקרוא ממנו לשוויון בשם סולידריות?

הדמוקרטיות המערביות, לרבות ישראל, מתבססות על סולידריות לאומית. כשפוגעים ביסוד הזה, מערערים את הסדר היסודי שלהן. לכן לא מפתיע למצוא עכשיו בהיערכויות של השמאל בארה"ב, בישראל וגם באירופה גילויים אנרכיסטיים בולטים, לרבות הדגל השחור המסורתי של האנרכיסטים. כישלון אלקטורלי של שמאל שכזה הוא התרחיש הפחות־רע. הצלחה אלקטורלית שלו, לא סבירה אך אפשרית, תהיה גרועה יותר ותבשר חוסר־יציבות, חוסר־תפקוד והכנה לערעור המשטר הדמוקרטי ועליית כוחות טוטליטריים. שוויון חברתי לא יצמח פה.

גם המהלך הסוציולוגי שהשמאל נוקט עכשיו בארצות דמוקרטיות שונות פלגני ביסודו. אחרי היחלשותו בבסיסיו המסורתיים, פועלי הכפיים ועובדי המגזר הציבורי, הוא משליך את יהבו על קואליציה בין המעמד הבינוני המשכיל לבין קבוצות זהות שונות ותנועות מגדר וסביבה. אבל בהעדר תפיסת שיוך לאומית רחבה, הקואליציות האלה נידונות לכישלון. אין הרבה יציבות בברית בין קבוצות שחורות קיצוניות ובין המעמד הבינוני המשכיל בארה"ב, למשל, או בין פרוגרסיבים יהודים לאנטישמים מבקשי נפשם שבשמאל. אותו דבר אפשר לאבחן בארץ. פוסט־ציונות איננה מצע טוב לגיוס תמיכה של המעמד הבינוני המזרחי או להבדיל השכבות העניות בציבור היהודי, למשל. קואליציות דומות קולעות את השמאל בכל העולם למצב פרדוקסלי המאפיין כבר זמן רב את ישראל: "שמאל" שיריביו העיקריים הם בני השכבות הנמוכות או שמאל המציב איום על הזהות הקיבוצית בחברה. אולי יש כאן אסטרטגיה פוליטית - כנראה לא מוצלחת. תחייה של השמאל אין כאן.