פרס ישראל לאיזי שרצקי

אם אני צריך להשוות בין האליפות של ק"ש לפני שמונה שנים לזאת של לסטר לפני ארבע – של ק"ש היתה גדולה יותר. קודם כל כי זה שלנו, ושנית - בלי קשר לזה ששתיהן לא יקחו אליפות בקרוב (לסטר ב־50 השנים הקרובות, ק"ש גם לא בעוד 1,000) – צריך להסתכל מה האליפות הזאת עשתה לכל אחת מהן. לסטר הפכה מקבוצה קטנה לגדולה ועשירה, וק"ש? מעונה לעונה זה הולך ונהיה קשה ומסובך יותר. אתמול זה כמעט נגמר בבכי, עד שבא חליחאל.

ודווקא בגלל הקץ שאיים לבוא ונמוג לעוד עונה, בשנה הבאה ראוי איזי שרצקי לקבל פרס ישראל על מפעל חיים. עמוק בעשור השמיני לחייו הוא לא מפרנסי העיר אלא הפרנס היחיד, כמעט בלי קהל, שלא נשבה בקסם כפי שהיה מצופה מסיפור סנדרלה כה אדיר שהיה הופך כל עיר אחרת בעולם לאגדה. באקלים הפוליטי שרצקי הוא לא ידיד המחלקה, אבל שר התרבות והספורט חילי טרופר יכול להרים את הכפפה – פרס ישראל.

אין ראוי יותר מאיזי גם בגלל רן בן שמעון שזכה שם בכתר, ואצלו קם ברק בכר, מגן אפרפר לשעבר שעלה לגדולה ונחשב היום לבכיר המאמנים בארץ. איזי ראוי על העין הטובה בבחירת שחקנים, זרים, וגם בגלל שיגיונותיו וצבעוניותו.

בחירת המאמנים בשנים האחרונות כבר היתה פחות מדוייקת, ופה מגיע קובי רפואה. לא הבן אדם הכי רגוע לקבוצות תחת לחץ, ולמרות שהיו לו משאבים וסגל מהטובים בפלייאוף התחתון, רק חוט השערה הציל אותם ואותו מחורבן. כשריינשרייבר שרק לסיום, רפואה חגג את שמחת ההישרדות כמעט לבדו, עד שקיבל שיחה מאיזי. רפואה כרע אל הדשא עם עצמו, רחוק משחקניו שרקדו באמצע המגרש. הוא שרד ומגיעה לו מילה טובה על כך שהצליח במשחק האחרון להשאיר את ק"ש עסק חי.

נס ציונה עשתה עלייה הסטורית והתנהלה בתחילת העונה כרוח רפאים. בהמשך עשתה פלייאוף תחתון מפואר, שבו אספה יותר נקודות מאשר בכל העונה. זה כמעט הספיק והיא היתה צריכה לסיים את המחצית הראשונה עם שני שערים ברשת של ברטקוס, האיש של ק"ש.

היתה לנס ציונה עונה טובה מהצפוי בליגת העל. אם ק"ש היתה יורדת לא הייתי ממהר להמליך אותה בחזרה, אבל בנס ציונה אין אווירה של כיבוי אורות. היא חייבת אצטדיון ביתי, שיהיה שווה לה את הנקודות הקריטיות להישרדות. והיא תיקח ללאומית רגע קסום שיפות וגדולות ממנה לא עשו העונה – הובילה שתי דקות שלמות על מכבי ת"א. רק על זה הגיע לה להישאר בליגה.