הגיע הזמן ליישב את בקעת הירדן

בין אם תוחל הריבונות על בקעת הירדן ובין אם לאו, המציאות ההתיישבותית שם דורשת שינוי חד ותיקון דחוף. המתיישבים בבקעה אמנם הפכו ארץ צייה ומדבר מוכת חום, למעצמה חקלאית מודרנית; עשרות אלפי הדונמים של מטעי תמרים, ענבי מאכל, ירקות, פירות ותבלינים, שמגיעים עד אירופה, יעידו על כך. אלא שהמרחב העצום שעליו משתרעת ההתיישבות בבקעה - תחומי המועצה האזורית מתפרסים על פני 860 אלף דונם - עומד ביחס הפוך לאוכלוסייה הדלילה שקבעה בו את ביתה ב־53 השנים האחרונות. 6,000 נפש בלבד מתגוררים ב־21 היישובים שהוקמו מאז 1967.

קיים פער בלתי נתפס בין הצהרות הגבוהה־גבוהה לאורך השנים בדבר חשיבותו של חבל הארץ הזה לביטחון מדינת ישראל, לבין ההתיישבות המינימליסטית שם. על הפער הזה, גם הריבונות, חשובה ככל שתהיה, תתקשה לגשר. ישראל שמה את הדגש בבקעה על תפיסה של שטח ומרחבים, אבל הזניחה את המאסה ההתיישבותית.

בשעה שמועצות אזוריות אחרות ביו"ש, שקטנות בשטחן פי 20 ו־30 - דוגמת שומרון או בנימין - הצמיחו כל אחת אוכלוסייה של יותר  מ־50 אלף נפש - הבקעה קפאה על שמריה. חזונם של רענן וייץ ויגאל אלון, הוגי ההתיישבות הזאת, בדבר 50 נקודות יישוב ואוכלוסייה של יותר מ־50 אלף נפש, מעולם לא התממש. ממשלות "העבודה" הסתפקו בתפיסת שטחים נרחבים באמצעות חקלאות - כ־100 אלף דונם, בעוד שהליכוד נכשל בהפיכת מעלה אפריים לבירת הבקעה. במקום עיר שבה חיים עשרות אלפי תושבים, מתגוררים שם היום רק 1,400 תושבים. בבקעה לא צמחו ערים כמעלה אדומים או אריאל ואפילו לא כבית שאן הסמוכה, שם מתגוררים בתנאי אקלים דומים כ־20 אלף נפש.

התוצאה היא ספקות ופקפוקים והיסוס: במקום שבו אין מאסה התיישבותית - העתיד לוט בערפל. לעומת זאת, בגושי ההתיישבות באזור ירושלים רבתי, גוש עציון, מערב השומרון, ואריאל, שם נוצרה אותה מאסה קריטית - ברור לכל שבמוקדם או במאוחר, תהיה ריבונות ואזורים אלה יהפכו רשמית לחלק ממדינת ישראל.

מה שאין כן בבקעה. היא נהנית אמנם מקונצנזוס בדעת הקהל הישראלית, אבל בפועל, עד כניסתו של טראמפ לבית הלבן, ממשלות ישראל ניהלו עליה מו"מ. תיאורטית, העיר פעם אחד ממזכירי המדינה האמריקנים לבן שיחו הישראלי, ניתן לשכן את כל תושבי הבקעה בכמה עשרות רבי קומות במרכז הארץ.

תיאורטית - הוא צדק, וכדי לשנות תיאוריות מסוג זה יש צורך במפנה. הריבונות, אם תוחל בבקעה, תוכל לשמש עוגן לשינוי, אבל הוא לא יקרה מעצמו. במטעי עצי הארגן של נתיב הגדוד ופצאל או בתבליני המרפא שמגדלים האנשים המופלאים במושב נעמ"ה - אין די. מאז שרוחמה רז ולהקת פיקוד מרכז שרו את "אי שם בבקעה", בימי הבראשית של מפעל ההתנחלות ההוא, שום דבר מהותי לא באמת השתנה בתפיסה ההתיישבותית שם. היישובים הקטנים עודם נחבאים אל הכלים בין גבעות החוואר, המטעים, ומעט שמורות הטבע. זמן הריבונות, לפיכך, צריך להיות גם זמן השינוי בבקעת הירדן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו