עירית לינור מספרת על חשבון הבנק שלה

הסיכוי שאדם זר יספר לנו על הבדיקה הפולשנית שעבר, גדול מהסיכוי שאחינו יראה לנו את תלוש משכורתו • חשבון הבנק הוא עובדה, הסיכה שננעצת בבלון הפוזה שאנו משווקים לעולם

אם יש שיעור שלימדו אותי החיים, הרי הוא: הסיכוי שאדם זר יספר לנו על הבדיקה הפולשנית שעבר שלשום, גדול מהסיכוי שאחינו יראה לנו את תלוש המשכורת שלו. אמנם מוסכם שכסף הוא חשוב, אך יש לדבר עליו בלשון נקייה ובאופן מעורפל. כסף הוא סוד מלוכלך ומסוכן.

איור: שמעון אנגל

למה? כי הכסף לא משקר. חשבון הבנק הוא עובדה. לא פרשנות ולא אמנות. תלוש משכורת הוא עניין מדויק, ודברים שאפשר למדוד במדויק הם הסיכה שננעצת בבלון הפוזה שאנחנו מנסים לשווק לעולם. הפוזה היא פרשנית ואמנותית במהותה, ניתנת למניפולציה, ועלולה לפרוץ בבכי כשהיא נתקלת במראה.

נתונים קשיחים פוגעים בכולם: בבחורה שכולם אומרים לה שהיא נראית מהמם, אבל היא יודעת שלפני שנה היא היתה מידה 38 ועכשיו - יותר; באב שמתפאר בבנו המוצלח, שלא הצליח לעבור שום ראיון עבודה; ובסופר שכתב יצירת מופת שאיש לא קנה. וכיוון שנתונים מדידים עלולים לפגוע בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, לעיתים ננסה להסתיר אותם, או לזלזל בהם, או להאשים את מי שמתייחס אליהם ברצינות כאל שטחי, מרושע או רודף בצע.

למרבה השמחה, יש סוגי כסף שעברו כביסה והלבנה חברתית, וכך ניצלנו כולנו מהאפשרות שמישהו יאשים אותנו בקפיטליזם חזירי רק כי אנחנו מחבבים את הכסף הפרטי שלנו. "קפיטליזם חזירי", אגב, הוא המונח שמתאר כלכלה שמבוססת על חופש הפרט וחופש השוק, ושהביאה שגשוג לכל מקום שבו היא מתקיימת. שימו לב שמטעמי נימוס כתבתי "שגשוג" במקום "כסף". לא מחפשת צרות.

מהו כסף טהור ויפה? כסף שהגיע לידי האזרח מקופת הציבור, בזכות עבודה שהוא מכנה אותה "שירות המדינה" או לחלופין "זכויות", וכאן אכניס עוד מונח לגיגית הכביסה ואעיר ששני המונחים הם גרסה נקייה וריחנית ל"חשבון הבנק שלי, שממנו לקחה המדינה את מה שמצאה לנכון לקחת, אבל זה עדיין חשבון הבנק שלי".

על מי אני משלמת, בשבתי כקופה הציבורית? אוהו! על מי לא? השתחררת מצה"ל, ההורים שלך לא אוהבים אותך ואת רוצה לעשות תואר בלימודי מגדר, כדי לרכוש סל טרוניות נגד הפטריארכיה? ברכות - ההשכלה הגבוהה בישראל מסובסדת על ידי המדינה, כלומר חשבון הבנק שלי. אבל השכלה זה חשוב! 

ילדים זה שמחה? ועוד איך! הם גם מקור הכנסה, ולכן אתבקש להעניק קצבאות ילדים למי שטרח והביא לעולם את החמודים האלה. את כולם אשלח לגן. גם את ילדי העניים וגם את ילדי העשירים, שכן כולם זכאים לקצבאות.

זקנה? קצת פחות שמחה. לכן סורו אל ארנקי, וקחו מה שאתם צריכים כדי לקנות תרופות לסבתא. ואם אטען שבני 65+ הם שכבת הגיל העשירה ביותר בישראל, ושבבעלותם יותר דירות מאשר השכבות הצעירות יותר, ולכן אין סיבה לתקצב את כולם באופן גורף - מייד יימצא מי שיצלם כמה קשישים עניים כדי להוכיח שאני, והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, טועות.

משכורות עובדי המדינה הן יפות, אך גם ביניהן יש כאלה שיפות פחות. משכורת פקידים - תענוג. משכורות של נבחרי ציבור - גועל נפש ושחיתות. לכן אנחנו מתמרמרים לנוכח שכרם של חברי כנסת, ועינינו צרה בכל פעם שמעלים את משכורתם; אבל אנחנו חיים בשלום עם העובדה שכלל ההוצאות על שרים וח"כים לא מגיעות לקרסולי ההוצאה על משכורות לשאר עובדי המדינה, שלהם אנחנו משלמים כ־180 מיליארד שקלים בשנה. 

שכרם של משרתי הציבור גבוה ב־50%-20% מהשכר הממוצע במגזר הפרטי, והוא עולה בשיעור גבוה יותר. גם בתקופה שבה כל המשק נפגע כלכלית אין לגעת בעובדי המדינה, כיוון שיו"ר ההסתדרות, ארנון בר־דוד, כבר הודיע שכל ניסיון להרעת תנאיהם יוביל לשביתה כללית. 

אם חשבתם ששכרם של חברי כנסת הוא מכוער, חכו עד שתגיעו לכסף של ראש הממשלה. משכורתו - שנמוכה מאלו של הרמטכ"ל, שופט בית המשפט העליון, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש - כל כך מכוערת, עד שאפשר למסות אותו רטרואקטיבית עשר שנים לאחור. אם הוא מתנגד, יוקיעו אותו כקמצן ומושחת. 

אבל נתניהו היה קמצן ומושחת גם ב־2013, כאשר הוצאות מעונות ראש הממשלה עמדו על 2.5 מיליון שקלים, ואפשר היה להתקומם נגד החרפה אלמלא באותה תקופה הוציא בית הנשיא כמעט 60 מיליון שקלים. אלא שהנשיא היה שמעון פרס, וידוע שכסף שפרס מוציא לצורכי עבודתו הנשיאותית הרבה יותר אסתטי מההוצאות של ראש ממשלה בשם נתניהו.

מבקר המדינה יוסף שפירא קבע אז ש"את נושא הוצאות מעונות ראש הממשלה יש לבחון גם בהתאם ל'נורמות־על' שעניינן התנהלות ציבורית ראויה - מידתיות, סבירות, חיסכון ויעילות בשימוש של נבחרי ציבור בכספי הציבור, מתוך שקיפות ורגישות ציבורית למראית פני הדברים ולצורך להבטיח את אמון הציבור". 

אני חותמת על ההצהרה הזו, אלא שכדי לשמור על עצמאות - רק מבקר המדינה רשאי לקבוע את משכורות עובדיו, והן פטורות מפיקוח. התוצאה? שכר עובדי משרד מבקר המדינה גבוה ב-60% משכרם של עובדי מדינה אחרים, ואם זו לא נורמת־על של שקיפות ורגישות ציבורית, אני לא יודעת מה כן. 

אנשי הכסף היפה לא קמצנים, לא מושחתים, ואף אחד לא מכנס את ועדת הכספים כדי למסות אותם רטרואקטיבית. גיא גולדמן, ממונה החקיקה ברשות המסים, לא ידע להשיב לשאלת יו"ר הוועדה, משה גפני, אם הרשות נהגה למסות גם את הוצאותיהם של ראשי ממשלה שקדמו לנתניהו. הוא נראה משועשע.

אני מבינה אותו: שכרם הממוצע של 6,000 עובדי רשות המסים גבוה ב־9% משכרם של עובדי משרדי הממשלה האחרים. את התוספת הייחודית השיגו בזכות עבודתם החשובה, מעורבות של ההסתדרות, וכמובן תוספת עיצומים לנוי. ומי שהכסף שלו גם יפה וגם מוגן, זכאי להיות משועשע כשמנסים להעניש את נתניהו על היותו ראש ממשלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו