בארה"ב, ובמדינות רבות נוספות, יוצאים ההמונים להפגין נגד גזענות. אצלנו, שנאת האחר, הפעם בצורת שנאת ערבים, לא מתביישת להיראות בחוצות. אני מתכוון כמובן לח"כ בצלאל סמוטריץ', שבביקור בנגב הביע דאגה משיעורי הילודה הגבוה בקרב הבדואים, שהוגדרו כ"פצצה שצריך לנטרל".
לו היו הדברים נאמרים כלפי יהודים בארה"ב או בצרפת, ממשלת ישראל היתה קמה על רגליה, מגנה, מכנסת מסיבות עיתונאים ודורשת הבהרות משגרירים. כשנאמרים בארץ דברים דומים על חרדים על ידי פוליטיקאי זה או אחר, דבריו מתקבלים במבול של טורים ביקורתיים וגינויים. הפעם, באופן יחסי, דממה. מדוע? בכל פעם שאנחנו מתפתים לחשוב שדעות קדומות והכללות בין יהודים לערבים הן תוצאה של הסכסוך, מגיעים סמוטריץ', ואחרים החושבים כמוהו, ומזכירים לנו את נוכחותה המעיקה של תפיסת עליונות גזעית על קבוצות דתיות או אתניות.
לסמוטריץ' היסטוריה של התבטאויות חשוכות, לא רק כלפי ערבים. הוא עמד בראש מצעד בהמות נגד להט"בים (והתנצל מאוחר יותר). עכשיו, כשהוא באופוזיציה, הוא בוחר לאוורר את דעותיו הגזעניות. שימו לב איך זה נשמע מהכיוון השני. לאיש, בעשור הרביעי לחייו, מותר להביא לעולם שבעה ילדים, ואולי אף עוד, כי הוא יהודי, וילדיו הם ברכה לארץ. אבל לו אני, כערבי, מביא לעולם שבעה ילדים, אני הופך לאיום ביטחוני וקיומי על מדינת היהודים. סמוטריץ' ודומיו לא רק רוצים לקבוע לי במי אוכל לבחור, איך אחיה ואיפה אוכל לבנות. חלקים מסביבתו חושבים שאף ראוי לעודד אותי להגר, ועכשיו גם נכנסים לחיי האינטימיים, וחושבים להקציב לי מכסת ילודה?
בחברה הערבית בכלל, ובחברה הבדואית בפרט, יש בעיות. אני האחרון להכחיש זאת. אבל בעיות לא פותרים באמצעות הנפת אצבע והערות גזעניות. במקום להשקיף על יישובים בדואיים מגבעה סמוכה, אפשר היה לגשת, לדבר, לראות יחד איך אפשר לפתור את בעיות הדיור, העוני, רצח הנשים, האלימות הגואה, וגם התחבורה הציבורית שעליה היה אמון בשנה האחרונה כשר בממשלת ישראל. אבל סמוטריץ' בחר לעורר שנאה ולפגוע עוד במרקם היחסים העדין והנפיץ בנגב.
אינני יודע כמה פעמים השתתף, כשר תחבורה, בדיונים הקשורים לקידום החברה הערבית, ומה הוא יודע על בני האדם שנגדם הוא מסית. אין לי ציפיות. אכזבתי היא משני פוליטיקאים בכירים שהיו לצידו, שניהם כיהנו כשרים בכירים ושניהם שואפים לחזור להנהגה הלאומית. איילת שקד ונפתלי בנט, שר חינוך וביטחון לשעבר ושרת משפטים לשעבר, עליכם חלה החובה לשנות את השיח הגזעני הזה, להתנער ממנו ולשים קץ לתרבות פוליטית שבה שיח שנאה בכלל, ושנאת ערבים בפרט, הם אמצעים כשרים לצבירת פופולריות.
