זה איננו חבל קשמיר

פרופ' אבי בראלי מתייחס, במאמרו "לא 'פתרון' אלא גבול יציב על הירדן" (14.06.20), לשאלה שהפניתי אליו במסגרת הדיאלוג שהתפתח בינינו מעל דפים אלה, על אודות הפתרון שלו להבטחת הרוב היהודי בישראל הדמוקרטית. תשובתו היא שאין על ישראל "לספק" פתרון לשאלה הפלשתינית, כי אינו מעלה על דעתו פתרון שלא יוטבע על ידי הפלשתינים בדם ובכאוס. 

אלא שהסכסוך הישראלי־פלשתיני איננו - עם כל הכבוד - סכסוך קשמיר בין הודו לפקיסטן, שמישהו המבקש לתקן את העולם שוקד על פתרונו מירושלים הרחוקה. זהו הסכסוך המעיב על חיינו בארץ הזאת דורות על דורות, ואשר אי סיומו, באמצעות גבול ברור, מקרב אותנו למצב של מדינה אחת שתישלט - באמצעות חוקי אפליה מובהקים - על ידי מיעוט יהודי, או שישלוט בה הרוב הפלשתיני. חלוקה של ארץ ישראל המערבית היא הדרך היחידה למנוע את שתי האופציות הללו, שמשמעות כל אחת מהן היא סוף החזון הציוני.

אני מודה כי הייתי מוותר על המשך העימות בינינו, אילו היה בראלי טוען את טענות הימין המקובלות על כך שרק לנו יש זכות בארץ ישראל, שאין עם פלשתיני, שירדן היא פלשתין, או שסיפוח הגדה המערבית בלי להעניק זכויות שוות לפלשתינים החיים בה, הוא פתרון הוגן בהשוואה למצבם של רוב תושבי העולם הערבי.

אבל בראלי איננו מעלה טיעונים מסוג זה, ולכן אני תוהה: הרי אפילו אם בליבו מעדיף מלך ירדן גבול עם המתנחלים ולא עם הפלשתינים, ואפילו אם לעולם הערבי נמאס כבר מן הפלשתינים והוא מוכן לנורמליזציה איתנו גם בלי שייפתר הסכסוך, ונניח שהעולם, שלא יצא למלחמה ברוסיה על סיפוח חצי האי קרים, ישלים עם סיפוח שליש מן הגדה - האם הוא באמת חושב שהגבול בינינו לבין ירדן יהפוך יציב יותר ויקבל לגיטימציה בינלאומית? האם הוא חושב שמבחינה ביטחונית אין דבר חכם יותר מאשר לספח עומק של כ־30 ק"מ, ולוותר על עומק אסטרטגי גדול פי עשרה שהעניק לנו הסכם השלום עם ירדן בגדה המזרחית, עד לגבול ירדן־עיראק (הסכם שלא היה נחתם ללא הסכם אוסלו)?

האם הוא סבור שירדן, שרובם הגדול של אזרחיה פלשתינים, אחים ובני דודים של הפלשתינים החיים בגדה המערבית, מבטיחה שלום אולטימטיבי בשעה שהפלשתינים בגדה מעדיפים דם על שלום? האם הוא מבקש לשכוח או להשכיח את אחריותנו לאי מימוש ההסכמים? האם הוא זוכר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה, ואשר פתח את שערי הגיהינום לשורה מוטרפת של פיגועי התאבדות, בדיוק 40 יום לאחר מכן? האם הוא שכח מי רצח ראש ממשלה בישראל, על שרצה בשלום? האם הוא שכח את "ביקור הנימוסין" של ראש האופוזיציה דאז, אריק שרון, להר הבית עם אלף איש, פוליטיקאים ואנשי ביטחון, ואשר למחרתו נפתחו שערי הגיהינום של האינתיפאדה השנייה?

 לפני שמוותרים בקלות כזו על עומק אסטרטגי ועל הצורך למצוא פתרון, ובהנחה שאיננו מוותרים על ישראל היהודית והדמוקרטית, בוא ננסה למצוא את הדרך לגבול מוסכם בין שני העמים.