בית"ר ירושלים לא חזרה בצורה טובה מפגרת הקורונה והמשחק מול האלופה מכבי ת"א היה הזדמנות בשבילה ובעיקר בשביל מאמנה, רוני לוי, לספק קצת שקט למערכת ולהפוך לראשונים שמנצחים את ולאדן איביץ' בליגה במשחק תחרותי.
מכבי פתחה ללא שחקן העונה, דן גלזר הפצוע. דור מיכה שיחק במקומו, מה שהוריד את אייל גולסה ודור פרץ מדרגה והפך את הקישור לפחות אינטנסיבי. מנגד, לוי קיבל בחזרה את אנטואן קונטה ועלי מוחמד, שפתח בתפקיד שהוא פחות רגיל אליו - הקשר האחרון לפני הבלמים, ונתן הזדמנות לתמיר עדי כקשר מרכזי במקום דן איינבינדר המוצהב.
האורחים פתחו את המשחק באיטיות ונראו חסרי אנרגיות. זה מובן, גם אחרי משחק העונה ובעיקר עקב ההתאיידות של מכבי חיפה בפלייאוף. פרץ התקשה להיכנס לנעליו של גלזר, מיכה רץ לכל מקום, מה ששבר את הסדר במשחק ההתקפה של איביץ', ומכבי סיימה מחצית ללא בעיטה למסגרת. מן העבר השני, בית"ר היתה קצרה וצרה, ידעה לצאת מהר למעברים, תוך שהיא מנצלת את האיטיות של שרן ייני שהתקשה להתמודד עם המהירות של לוי גארסיה ופרדי פלומין, אבל לא הצליחה להכניע את דניאל טננבאום, שנראה שיש לו יחסי אהבה עם קורות השער.
מכבי השתפרה במחצית השנייה והעלתה קצב גם בעזרת החילופים של איביץ', אבל היתה חסרה לה שנייה בפעולות ההתקפה. בית"ר, מצידה, הוציאה את המקסימום ממשחק מול מכבי העונה, והמקסימום הזה הוא תיקו מאופס.
מכבי ת"א תיקח אליפות, השאלה היא רק התזמון, אבל הסיפור הוא בית"ר, שנאבקת על זהותה ועתידה. רוני לוי, למרות תוצאות טובות עד כה (מוציא את המקסימום מהסגל לטעמי), לא מצליח לייצר זהות לקבוצה והמשחק של בית"ר נטול סגנון ברור. גם העובדה שאין קהל - וכל הפעולות הקטנות של המאמנים והשחקנים מועצמות בסיטואציה הזו - לא מוסיפה נקודות ללוי, שנראה נרגן וחסר סבלנות על הספסל. שפת הגוף שלו מעידה על חוסר שביעות רצון תמידי, וזה מחלחל לשחקנים וגם לבעלים שצופה מהיציע.
לירושלמים נותר להילחם על המקום השלישי, שכרגע נראה שיישאר בידיה גם ללא לחימה (אף קבוצה מלבד התל אביביות לא ניצחה בשלושה מחזורי פלייאוף). אבל גם אם תזכה בו, היא לא הצליחה לייצר העונה עמוד שדרה חזק (בלם, קשר אחורי, חלוץ. לא ברמה של קבוצה אלופה) שיאפשר לה לעשות קפיצת מדרגה בעונה הבאה, וזה רחוק מהציפיות של הבעלים והאוהדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו