אני מתגורר ביישוב כפר רתמים שבנגב. ישוב קהילתי קטן הסמוך לקיבוץ רביבים, 5 דקות מצומת משאבי שדה (אם זה אומר לכם משהו). תגגלו. בסמוך לרתמים ולמעשה על תא שטח ענק הזהה לגודלה של כרבע מתל אביב משתרע הכפר הבדואי ביר הדאג'. מי שגר באזור מכירים אותם היטב. תושבי כל היישובים משתמשים באותם כבישים, אנשי רתמים מלמדים בבית הספר בביר הדאג', רופאי וחובשי רתמים מגיעים לשם בהקפצות של מד"א, יש שיתופי פעולה בין צוותי החירום של שני היישובים, ומתנדבים מהכפר מאיישים את שורות המתמי"ד (משמר אזרחי באזורי הכפר) ויש גם סתם חיים משותפים: חנות חומרי הבנין הקרובה והזולה ביותר נמצאת בכפר וכך גם כמה מכולות. זה לא מיוחד לרתמים, ומאפיין את היחסים של כל יישובי הסביבה עם הכפר.
אנחנו יודעים היטב שרבים מאוד מ-6000 תושבי הכפר הם אנשים טובים שרוצים לחיות את חייהם בשלווה. זו לא סיסמה עבורנו, זה החיים עצמם. אבל מי שגר פה יודע גם יותר טוב מאחרים שיש בכפר הזה מיעוט קיצוני קשה ואלים מאוד. בכפר יש כנופיות פשע מסוכנות ביותר, העוסקות בהברחות בגבול סיני ובגניבות משטחי האש. לא קראנו על זה באתרי אינטרנט, התושבים פה יודעים את זה כי הם חווים זאת בעצמם. יודעים שמות, פנים. יודעים ממי לבקש טובה כשצריך וגם ממי להזהר ומאיפה להתרחק. והכי חשוב: יודעים שמי שהכי סובל מהמצב הזה הוא תושבי הכפר עצמם, שרובם המוחלט היו שמחים לחיות תחת שלטון חוק של מדינה מודרנית ולהשתחרר מאחיזת החנק של המאפיה השבטית. בגלל המאפיה הזו למשל, 150 מגרשים מפותחים של דונם עד 5 דונם עומדים ריקים כמעט 20 שנה, ואיש לא מעז לחתום חוזה מול המנהל. "דמו בראשו", אומרים פה.
לפני שבועיים למשל נהרג סלימאן אל אלאתלסה לאחר שהתנגש בגמל בכביש 222. עוד בדואי שנפל קרבן לוואקום הריבוני ששורר במגזר. זו טרגדיה של ציפיות נמוכות. השבוע שוב נחשפו פניהם של הקיצוניים, הפעם במרדף האלים שלהם אחר קציני צהל שניסו למנוע גניבת ציוד צבאי. אלו אותם אנשים, צעירים פורקי עול, מיעוט קיצוני, כנופיות עברייניות שמטילות את חיתתן על כל האזור. מי שישוטט בפרופיל הפייסבוק של האנשים שמופיעים שם (הלו, משטרה?) יגלה בנקל ראיות: תצלומים של ערימות שטרות בשווי עשרות ומאות אלפי שקלים, תיעוד של הברחות בגבול מצרים, לצד תמונות כלי נשק ורכבי יוקרה. הכל גלוי ופומבי. כמו סרטון הטיקטוק של המרדף שחולל את כל המהומה.
אבל כשמדברים על הנושא בתקשורת, אנחנו נתקלים בחומה בצורה של טענות אידאולוגיות שטחיות. להגיד משהו על משבר האכיפה בנגב זו "גזענות". אסור לומר מילה על הבעיות בחברה הבדואית. טוענים שזו הכללה והכפשה של ציבור שלם. ויש שלל הסברים: הם גונבים בגלל העוני, פוליגמיים בגלל הקיבוצים, מבריחים בגלל התחממות הגלובלית, ועוד שלל הסברים ותירוצים שעניינם אחד: הסרת אחריות מבני האדם כבני אדם והעברתה לסיבות קולקטיביות מופשטות. לבדואים אין יכולת בחירה, אין להם דעה עצמאית, יא חתיכת גזען שכמותך! מי אתה הפריבילג הלבן שתגיד לחבורת פרימטים הזו איך לחיות?
מי שסובל הכי הרבה הם הבדואים עצמם, ומי שמתגזען הוא מי שלא מאפשר דיון ענייני בסוגיה. כשאנחנו אומרים שיש כנופיות פשע במגזר הבדואי זה בדיוק הפוך מהכללה: האוכלוסיה היא לא הבעיה, אלא הכנופיות, והסיפור הוא לא המוצא הבדואי אלא הפשיעה.
ההכללה מגיעה מהצד השני. מי שחושב שלדבר על בעיות זו גזענות הוא זה שלא מאפשר לנתק בין הבעיה לאנשים, והוא זה שלא מאפשר לסמן את החריגים ככאלה. מי ששם בשק אחד את כל הבדואים - משרתי צה"ל, רופאים, בעלי עסקים ואנשי כפיים יחד עם כנופיות עברייניות - הוא מי שצועק "גזענות" כל פעם שמדברים על פוליגמיה או נשק לא חוקי. במקום לסייע לאוכלוסיה התקשורת מעניקה רשת ביטחון מוסרית לעבריינות, ומקדמת בברכה את הדוברים הכי קולניים וקיצוניים של הציבור הזה, שמייצגים מיעוט קטן של ה"בוסים" שנהנים מהג'ונגל הריבוני, אלו שיש להם אינטרס לגור במקום בלי כתובת וגבולות. זהו חטא ענקי של התקשורת, שעולה בדמים ממש.
הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאוכלוסיה הבדואית הוא התמודדות ישירה ועניינית עם בעיותיה. אני אומר את זה כי אני מאמין שהם בני אדם שנבראו בצלם, וכי אני יודע שהבעיות בחברה הזו אינן אינהרנטיות לאפיים הלאומי או לטבע הגזע שלהם. אני יודע את זה כי אני מכיר אותם כאנשים ולא כקטגוריה מופשטת בקורס על זהויות ואתנוקרטיה.
הדבר הכי חשוב לעשות למען הרוב הדומם והסובל הוא לתייג את העבריינים, להוקיע אותם, להעניש אותם ולפגוע בתשתית הארגונית שלהם בכל הכוח האפשרי. גם אם הם לא יודו בכך בפומבי ובפה מלא, מרבית האוכלוסיה תשמח מאוד וגם תשתף בזה פעולה. אף אחד לא רוצה לחיות בצל טרור, אפילו אם הוא סבל מג'נטריפיקציה ממסדית (או איך שלא קוראים לזה בגילמן).
וכשהמדינה המודרנית תהיה יותר חזקה מהכנופיות השבטיות, הבדואים יגיעו סוף סוף למאה ה-21.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו