אין קשר בין נפנוף המוני בדגלי פלשתין - דגלי אש"ף, אם נולדתם לפני הניינטיז - לבין שאלת הריבונות. כאשר שארית השמאל הישראלי נאחזת בדגלים הללו, היא לא משדרת אכפתיות כלפי התושבים הפלשתינים ביהודה ושומרון, וגם לא מחבקת את ערביי ישראל. היא מכריזה על עצמה סופית: עברתי צד. זה לא שהם כבר לא אוהבים את הארץ, הם לגמרי בעניין שלה - פשוט מהכיוון השני. הצעת הגשה: תחת ריבונות זרה.
מי שעקבו אחר ההתרחשויות בכיכר ואחרי התירוצים שהביאו עימן, נתקלו בסתירה שקשה ליישב - אנשי מרצ מזהירים כי הסיפוח יביא לרוב ערבי במדינת ישראל, ובו־בזמן בזים לאנשים שנחרדים משימוש בדגל שצרוב בתודעת רבים מאיתנו כסמלו של ארגון מרצחים: הומניסטיקה עובדת רק כלפי פלשתינים תחת כיבוש, מתנחלים שדיממו למוות בשם הדגל אינם נספרים.
"הימין פתח במלחמת עולם, כי הם מפחדים ממה שראו אתמול בתל אביב ומשותפות ישראלית־ערבית", צייץ אלדד יניב, שכנראה שכח מי מקדש כיום את ההפרדה בין ישראל לפלשתין; "מי שלא רוצה לראות את דגלי פלשתין, לא רוצה לראות מיליוני פלשתינים שעוד מעט יהיו חלק ממדינת ישראל", הזהיר ניצן הורוביץ, שכנראה רוצה לראות רק את דגלי פלשתין אבל לא את הנגזרות שלהם; "איננו משטרת הדגלים", הקטינה ראש תמר זנדברג, וביטלה את הנעלבים מזלזול בסמל. באותו רגע גם היא לא זכרה שההסתייגות שהגישה מרצ על חוק הלאום התמקדה בנושא אחד: הצורך בהחלפת ההמנון.
ובכן, הגענו לרגע האמת. רגע שמחייב הבנת הנשמע וקורטוב של שכל. נכון, 5 יחידות מתמטיקה היה פרויקט של בנט, אבל בכל זאת כדאי לשמאלנים להתרכז: הדגל המדיני הישן צידד בדו־קיום. מתי זה השתנה? כשגם השמאל הבין שמגשימיו של עיקרון זה בעולם האמיתי, הם המתנחלים. או־אז אימצו שולי השמאל השקפה גזענית, וכעת הם מצדדים בהפרדה בינינו לבין הפלשתינים.
נדמה כי גם אם תהיה הסכמה כללית שהחלת הריבונות טובה לפלשתינים, תמשיך שארית השמאל לדגול בפתרון אחר. הימין עושה דו־קיום טוב יותר מהשמאל, אבל גם אידיאליסטים בבידוד צריכים סיבה לקום בבוקר.
להפגנה בכיכר לא היה מניע אידיאולוגי וגם לא רקע רומנטי. ההפגנה הזאת היתה סיבוב דאווין של מה שנשאר מהשמאל. גיבוב אנושי הטרוגני עם מכנה משותף נמוך: ואקום שמביא לאימוץ נרטיב פלשתיני.
ערביי ישראל ושמאלני תל אביב בחרו בדגל אש"ף. שני הצדדים הללו לא התייעצו מראש עם תושבי האזורים שעלולים להפוך לחלק ממדינת ישראל. קפיצה קטנה לנפת בית לחם או שיטוט בכפרים שבפאתי חברון, היו מגלים להם ארץ לא נודעת: השותפות הערבית־ישראלית נרקמת בימים אלה הרחק מעיניהם הבוחנות של מי שמוכנים לחצות את הקו הירוק רק כדי להשתטח על קבר המצביא ערפאת. המוני בית פלשתין מעדיפים את הדמוקרטיה הישראלית על פני רודנותה של הרשות הפלשתינית.
כשגם אחרוני מנהיגי מפלגת העבודה ממליכים עליהם את בנימין נתניהו, פירורי האידיאולוגיה מתקשים לייצר חלופה מהותית, ובוחרים לפרוש מהתנועה הציונית.
