"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

משילות לפני ריבונות

,עודכן

שנות שלטונו של הליכוד התאפיינו בחלוקת תפקידים ברורה: הבוחרים העניקו כוח כדי לראות את נציגיהם במשרדי הממשלה, ובתמורה קיבלו - חוץ מהזדמנות לממש את השקפת עולמם - תחושת שייכות; חלק מהמערכת שקוראים לה ישראל. אפשר לקרוא לזה הצבעה תמורת גאווה.

אבל הגאווה הזו הופכת אט־אט לנטל. ואנחנו מקבלים לכך לאחרונה אילוסטרציה מהדרום הפרוע; בנגב אין משילות. בסרטונים ברשתות החברתיות נראה צבא שכל־כולו הכלה וכניעה לפשיעה ולפרוטקשן של כנופיות בלב הארץ. זו התחושה של רבים מתומכי הליכוד ביחס לנבחריהם: אין שלטון, במובן הפשוט של אי־מימוש מלא של השקפת העולם וסדר היום של הימין. התחושה היא שהערכים והעקרונות של הפקידות הבכירה בישראל, מערכת הביטחון, ומערכות אכיפת החוק והצדק - מוכתבים ממקום אחר, לא מהממשלה הנבחרת. ממשלת האחדות רק אוששה את התחושה: המערכות האלה הרבה יותר קרובות ברוחן ובמהותן ל"מפסידים". מערכת המשפט, למשל, רגועה עם שר המשפטים החדש מכחול לבן. הוא, בניגוד לקודמו מהליכוד, "לא לעומתי".

אין טעם להאשים בכך את כחול לבן; זו מפלגת פקידים שמעולם לא התיימרה להיות משהו אחר. האשמה רובצת על כתפי מי שהובילו את המדינה בעשור האחרון. שרי הליכוד חוששים להיכנס לעימות עם הפקידות הבכירה של משרדיהם. מעטים מאוד מהם מוכנים לשנות סדרי עולם תוך כדי מאבק בהתנגדות של בכירי משרדם; רובם בפירוש מבוהלים ממשולש הכוח פרקליטות־אגף תקציבים־נציבות.

אסור גם לטשטש את אחריותו של ראש הממשלה נתניהו, שכשל במשימה הגדולה, והיא הרפורמה בשלטון הפקידים. לרבים בליכוד ותומכיו, זה היה נראה מחיר לגיטימי: הליכוד נבחר קודם כל כדי לצמצם את נזקי אוסלו וההתנתקות, לחזק את הביטחון, לבנות את הכלכלה ולהשתיק את מחרחרי ה"צונאמי המדיני". אבל כעת מתחזקת תחושה מרה של שנים אבודות, שנים שבהן השתרשה הכניעה למנגנונים ולפקידות, ולא נעשה דבר כדי לתקן את החולי.

החולי הזה פוגע גם במוביליות החברתית של הפריפריה, שהיתה אבן היסוד של ההצטרפות לליכוד. אם צעיר מירוחם לא יכול לחלום על אגף התקציבים כי מכרזיו תפורים, אם סטודנטית למשפטים שלמשפחתה אין קשרים לא יכולה לחלום על התמחות אצל השופטים הנחשבים, ואם שירותי השידור הציבורי מאיישים ומקדמים בעיקר את הדומים להם - הליכוד יאבד את כוח המשיכה שלו כאופציה שלטונית.

זה לא רק עניין של אידיאולוגיה; זו תחושת המפתח של שותפות אמיתית בשלטון. נתניהו נושא גם באחריות למה שקורה בפרקליטות, באגף התקציבים, וגם במדיניות ההכלה בצבא. בליכוד מוכרחים להבין כי אם הדברים יימשכו כך, הקולות האלה יישמעו עוד ועוד. "מה הטעם להצביע ליכוד", תרחף השאלה מעל הבחירות הבאות, אם בסוף "אין שלטון ימין".

זה לא מאוחר, בתנאי שראשי הליכוד יבינו שהדור הנוכחי אמור לכתוב את פרק הסיום של המהפך ההיסטורי. ואם יהיה צורך, נהפוך את זה לנושא של הבחירות הבאות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר