כשהצד השני היה בתפקיד "דוד"

המיתוס המקראי על דוד וגוליית מתאר קרב א־סימטרי בין שני צדדים: החלש מול החזק, הצודק מול הרשע, העניו מול היהיר והמתוחכם מול המקובע. בסיומו של הקרב המפורסם, מנצח הצד הנחזה כחלש, בזכות תעוזתו וצדקת דרכו. במהלך ההיסטוריה שימש סיפור דוד וגוליית מקור השראה לדורות של לוחמים ומצביאים, מיהודה המכבי ועד מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים.

משט החירות לעזה, המוכר יותר כ"משט המרמרה", הוא האירוע המשמעותי הראשון שבו התהפכו היוצרות: "הצד השני" קטף את תואר "דוד". הקֶלע שבו השתמש קָלע לישראל באמצע המצח, והוביל אותה למערכה חדשה ומורכבת. התמונות הקשות של ההשתלטות, מספר ההרוגים והפצועים, שחררו לאוויר העולם את וירוס הדה־לגיטימציה. ברשימת הנזקים נכללים גינוי במועצת הביטחון באו"ם, הקמת ועדות חקירה בינלאומיות שאתגרו את יכולת ישראל לחקור את עצמה, הפגנות ענק בבירות העולם, גירוש דיפלומטים ישראלים, גינויים מצד ידידות, הקלת הסגר על רצועת עזה כשגלעד שליט עוד מוחזק בה, התגבשות מיתוס "האקסודוס" של חמאס - ולא פחות חשוב ואולי המשמעותי ביותר, משבר חריף ביחסים עם טורקיה.

על השאלה כיצד הצליח אירוע יחסית שולי לגרור את מדינת ישראל למשבר בין־מדינתי חמור עם טורקיה, ניסו לענות עשרה דו"חות ישראליים ובינלאומיים שבחנו לעומק סוגיות משפטיות, אתיות, מבצעיות ואסטרטגיות. רבות נכתב על חוקיות המצור, תהליך קבלת ההחלטות הכושל, המחלוקות בתוך צמרת ההנהגה בישראל, כישלון הניסיונות הדיפלומטיים לעצור את המשט טרם יציאתו, דרך הפעולה שנבחרה להשתלטות וההפתעה המודיעינית והתפיסתית.

במסגרת מחקר שערכתי על המשט בשבע השנים האחרונות, נפלה בידי הזכות לקיים עשרות ראיונות עם מקבלי ההחלטות בישראל ובטורקיה, אשר תרמו לא מעט תובנות על משברים עכשוויים. במובנים רבים, משט המרמרה הוא אירוע פורץ דרך. ראשית, הוא הבהיר לישראל שארגונים לא־ממשלתיים (NGO) דוגמת Free Gaza movement, Greenpeace, WikiLeaks ואפילו יחידים כמו אדוארד סנודן, הנחזים כחלשים, יכולים להסב נזקים כבדים למדינות בזירה הבינלאומית. שנית, הרציונל וכללי המשחק שלפיהם פועלים אותם שחקנים שונים מאלו שלפיהם פועלות מדינות הכבולות לדין הבינלאומי. ושלישית, הרשתות החברתיות והמדיה החדשה, הן ה"קלע" שבו משתמשים השחקנים החדשים. בראיון שקיימתי עימו ב־2014, העריך ראש המוסד בזמן המשט, מאיר דגן ז"ל, כי בטווח הרחוק איום הדה־לגיטימציה עלול להפוך לאיום אסטרטגי על ישראל, ועלינו להיערך אליו בהתאם. ביחס למשט הוא ציין כי המוסד בראשותו לא היה שותף בתהליך קבלת ההחלטות האסטרטגיות משום שהנושא נתפס כנחלתו של הצבא.

בחלוף עשור מהמשט, מדינת ישראל שדרגה משמעותית את יכולותיה בתחום המלחמה ה"רכה" ומאבקה בדה־לגיטימציה. לא עוד חשיבה הגנתית, כי אם עלייה להתקפה תוך שילוב דוקטרינות יצירתיות של השפעה, תודעה וטכנולוגיה מתקדמת בתהליכים מבצעיים שהציגו הישגים לא מבוטלים. במובן זה ישראל השיבה לחיקה את החשיבה ה"דוִדית". עם זאת, עלינו לצאת מנקודת הנחה כי במערכה ארוכה זו, הצד השני אינו נח על זרי דפנה ופועל לפתח מוטציות של משטים.

גדי ישעיהו הוא דוקטורנט לחקר המשברים באוניברסיטת לונדון