בדרנים בצבא כבר מזמן לא אמורים למלא תפקיד אידיאולוגי • ראש אכ"א שכח שאותם חיילים שנלחמים עבורנו, הם בדיוק אותם חיילים שרוקדים את חייהם בסרטוני טיקטוק מטופשים
בשלהי 47' נתקל לוחם פלמ"ח צעיר בשם חיים פיינר בספר "כוכב אדום בשמי סין" שכתב העיתונאי האמריקני אדגר סנואו. הספר תיאר את שנות מלחמת האזרחים הסינית והתמקד בדמותו של מַאוֹ דְזֶה־דוּנְג במהלך שנות המאבק שיובילו אותו להיות מנהיג התנועה הקומוניסטית בסין.
פרט אחד בספר לכד את תשומת ליבו של פיינר הצעיר. לאחר שהתנועה הלאומית של צ'יאנג קאי־שק טבחה ב־80 אחוזים מחברי התנועה הקומוניסטית, כולל אשתו הראשונה של דונג, לקח דונג את כוחותיו במסע הימלטות קשה שנקרא "המסע הארוך". אחד הדברים שעשה במסגרת זו היה הקמת יחידה צבאית מיוחדת עם זמרים ורקדניות שליוו את הכוחות החבולים לכל מקום במטרה להרים את מורל הלוחמים.
תזמורות צבאיות אינן דבר חדש. מאז ימי קדם שימשו חצוצרות לתזמן את תרועות הקרב, ותופים הולמים הכתיבו את הקצב של מבנים צבאיים. אך מה שהרעיש את פיינר היה הרעיון של דונג כי יחידת האמנים לא תעסוק רק בתזמור הקרב, או תספק בידור לאלו ששורדים את הקרבות. נאמן לתפיסתו הקומוניסטית הקיצונית, דונג ראה בלהקה הצבאית דרך מצוינת להטמיע אידיאולוגיה.
פיינר כתב מכתב ליגאל אלון, מפקד הפלמ"ח באותה עת, וסיפר לו על הרעיון. אלון התלהב, אישר גוף אמנותי לבידור אידיאולוגי לחיילים והטיל את הקמת היחידה החדשה על פיינר הצעיר. כישרונות נאספו מכאן ומשם בקרב כוחות הפלמ"ח, וכך הוקמה יחידה חדשה, ששמה היה שילוב בין שני עולמות, האחד סמל ההווי הפלמ"חניקי - הצ׳יזבט, והשני מהצד התרבותי - התיאטרון, וכך נולד הצ׳יזבטרון. רוח הזמנים קבעה שמפקדי הפלמ"ח צריכים לשאת שם עברי ולא גלותי, פיינר עברת את שמו ונודע מאותו רגע ועד סוף ימיו כחיים חפר.
הצ׳יזבטרון היו להיט בקרב לוחמי הפלמ"ח כמעט בן לילה. בלטו בו שייקה אופיר, נעמי פולני, זהרירה חריפאי, גדעון זינגר ושלמה בר שביט. חפר כתב חלק מהפזמונים ואת קטעי הקישור, וכבר בתוכנית הראשונה של הצ'יזבטרון נוצקו נכסי טון ורוח של התרבות הישראלית. "שיר הרעות", "הן אפשר", "היו זמנים", "בת שבע", "היי דרומה".
אך המורשת האמיתית של הצ'יזבטרון היתה ביצירת המתכון שממנו נבנו לאורך השנים הלהקות הצבאיות בצה"ל, ומשם הוטמע הפורמט אל תוך שוק התרבות הישראלי לאורך שנים רבות. חופן מערכונים עם הומור מדורות של ה"חבריא", כמה שירים אידיאלוגיים, כמה שירי שכול נוגים, והכל מתובל בקורטוב מחול ותנועה שהדגישו גם את זאת ש"יש לה יש לה פה, יש לה פה, יש לה פלא של גוף", כפי שכתב דן אלמגור בשיר "חולשה של בת".
ללהקות הצבאיות בישראל אין מקבילה בעולם הגדול. השליטה הבלתי מעורערת שלהן בעולם המוזיקה הישראלית בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, יצרה מצב משונה מאוד שבו התרבות הישראלית עמדה בשלשות והצדיעה לכל גנרל מצד אחד, ומצד שני, כמו שתועד היטב בסרט "הלהקה", בלהקות התקיימה אנרגיית נעורים תוססת. כך נוצרו במסגרתן יצירות צבאיות שלא יעלו על הדעת בשום צבא אחר. די לחשוב איך מתרגמים לאנגלית את "להקת נוער חלוצי לוחם, השרים את שיר השלום", בשביל להבין כמה מוזר המתח התרבותי שנוצר בין צבא ותרבות צעירה במדינת ישראל.
צילום: דויד פרץ
מאמצע שנות ה־70 ואילך דעכה הילת הלהקות הצבאיות. קולו של היחיד החל להיות חשוב לפחות כמו, ולרוב יותר, מקול האומה. שירים שהתמקדו ב"כישופה של רעות רוח" נתפסו כארכאיים בישראל החדשה והפרטנית. לא פלא שאחת ההחלטות הראשונות של רפול כרמטכ"ל היתה לבטל את הלהקות הצבאיות ש"לא מרימות את מורל החיילים". במקומן נוצרו צוותי הווי, מעין קריוקי, שסיפקו בידור נטו ולרוב ללא תוכן מקורי, תוך התמקדות בביצוע שירים ידועים.
בשנים האחרונות ניכרת תכונה חדשה בקרב הלהקות הצבאיות החדשות, שכן בעידן הנוכחי מבליחים כוכבים כבר בגילאים שלפני השירות הצבאי. וכך קורה שכיום יש לא מעט כוכבי רשת ונוער המעבירים את שירותם הצבאי בהופעות סלב בפני חיילי צה"ל.
בשבוע האחרון נפוץ סרטון ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת, שבו נועה קירל, המשרתת כיום בצה"ל כסולנית צבאית, צולמה במופע הבכורה שלה עם שני רקדנים במדים (בי"ת! של עבודה!!!) אשר במקום לאחוז נשקים מניפים רגליים וידיים. כמה גולשים ו"דושיות" רשת הסתלבטו על המקצוע הצבאי החדש - רקדן צבאי. בזה זה היה צריך להיגמר. אולם פה הסיפור הסתבך וחרג מביצת הטוויטר. השבוע התפרסם שראש אכ"א הנוכחי, האלוף מוטי אלמוז, ביטל את מקצוע הרקדן הצבאי, ככל הנראה בשל פדיחות הטוויטר לצה"ל.
יש משהו מטריד במצב שבו כמה צייצנים יכולים להשפיע על דעתו של אלוף בצה"ל בקלות כזו. אך מעבר לכך, צריך לעדכן את אלמוז שעידן הצ׳יזבטרון נגמר ושייך לזמנים אחרים. הסיבה שחיילים מגיעים לצבא ומוכנים להילחם ולמות בשביל המדינה, אינה רק בשל רעות הרוח דאז, אלא בשל החיים הטובים שהצבא מאפשר להם לפניו ואחריו. מה שאלמוז אינו מבין הוא שאותם חיילים שעל חייהם הוא מופקד, הם בדיוק אותם חיילים שרוקדים את חייהם בסרטוני טיקטוק מטופשים, ומתעדים את נעוריהם באינסטגרם עם תמונות מגוחכות במסיכות ככלבלבים וארנבים.
צילום: דויד פרץ
אם יבוא יום וחלילה וחס ימצאו חיילים אלו את מותם בהגנה על ביטחון ישראל, העובדה שהם רקדו בכישרון רב לשירי נועה קירל, או הניעו איברים לצלילי די.ג'יי צבאי (הנה עוד מקצוע שלא ידעתם שקיים, ועכשיו אלמוז כבר ידאג לבטל), לא תהפוך אותם לחללים מסוג ב'.
צה"ל היה תמיד צבא העם, ואם הוא רוצה להישאר ככזה, עליו להסתגל לשינויים ולא להישאר צבא העם של 1948. בידור ישראלי ב־2020 הוא זמרת ששרה לחיילים "אם אתה גבר, תגמור את העניין" וגברים שרוקדים היטב במדים.
לצורך ההשוואה הייתי ממליץ למר אלמוז ללמוד כיצד הצבא הגדול בעולם מעודד את מיטב הנוער להתגייס לצבא. אותם סינים שמהם למדנו כיצד בידור יכול לשרת אידיאולוגיה, עושים זאת כיום באמצעות ראפר ולהקות מטאל צבאיות. למה? כי אפילו הסינים הבינו שזה מה שבני נוער אוהבים כיום, ובשביל החיים האלו הם מוכנים להילחם וגם למות. חזור בך מהחלטתך, מר אלמוז, אל תדכא את הנוער בישראל בגלל כמה ליצנים בטוויטר.
משפטים שאנשים אומרים
הקריה, תל אביב
א: אתה צריך את הסיווג הביטחוני של xxx?
פ: ...
א: ונראה לך הולם שאגיד את זה בטלפון נייד? כשכל חייל שעובר פה הוא תחנת שידור גלקטית עם מטען? תאמין לי, צבא של קוסמונאוטים עם מטענים נהיה לנו.
פ: ...
א: זה טוב רק אם המלחמה הבאה תהיה בחייזרים טיפשים להפליא.
