חולצות שחורות, אנשים לבנים

"חולצות שחורות, אנשים לבנים". כך צייצתי בשבוע שעבר למראה התמונות, המטרידות משהו, של מפגיני השמאל לבושי השחורים, עומדים בשלשות ושואגים בקצב אחיד "ד־מו־קר־טיה!". חברי המיליציה התגייסו להגן על מגדל השן של בית המשפט העליון מפני האספסוף האפל המאיים לפגוע במעוז האחרון.

מה הוא המעוז האחרון הזה, בעצם? בית המשפט ומערכת המשפט הם המעוז האחרון שאליו עדיין לא הצליח האספסוף לחדור; מעוז אליטיסטי המייצג אחד לאחד את אורח החיים של השבט הלבן התל אביבי, המפגין ללא לאות. יותר משבאו להגן על הדמוקרטיה, הם באו להיאבק על אחד ממוקדי הכוח האחרונים שברשותם, ולהילחם כדי שלא יגנבו להם את המדינה.

בעקבות הציוץ הזה קיבלתי מאות תגובות ארסיות, קללות, ואפילו איומים באלימות כלפי וכלפי בני משפחתי. בעיקר קראו לי גזענית.

אני לא נבהלת מהגידוף הזה, שאינו אלא אמצעי השתקה. העובדה הפשוטה היא שהשמאל הישראלי מכונס תודעתית - ובמידה רבה מאוד גם פיזית - במרכז הארץ. רוב מי שמכלילים את עצמם בתוכו הם אשכנזים מבוססים ופריבילגים. זו הכללה, אבל היא אינה מנותקת מהמציאות. האם לא נהוג להצביע על הפריפריה המזרחית כמעוז הצבעה לימין?

וזו הפריזמה שדרכה יש לבחון את ההפגנות להצלת הדמוקרטיה בשנים האחרונות: המנגנונים שלהגנתם נחלץ השמאל להיאבק בזעם קדוש, נתפסים מחוץ לבועה התל־אביבית בחשדנות אין קץ. חלקים גדולים בציבור הפריפריאלי משתדלים להימנע מכל מגע איתם - הפעמים שבהן עמדתי בבית המשפט בבאר שבע מול חומת אבן, המחישו לי עד כמה אין בישראל מערך סנגוריה ציבורית ראויה וחינמית, ואיזה שבעה מדורי גיהינום צריך לעבור כדי לקבל הגנה משפטית. לא פעם ראיתי את החלשים ביותר עומדים חסרי אונים מול עורכי דין אכזריים שמייצגים את הבנקים, את ספקיות הסלולר ואת חברות האשראי.

על המערכת הזו מגינים אנשי המיליציות של החולצות השחורות. מה צריך להבין מזה איש פשוט שחי בפריפריה - או בשכונות דרום תל אביב - שמקבל פעם אחר פעם הוכחה לשקיפותו? הוא מבין שהשמאל הישראלי נלחם בכל עוזו כדי לשמר את כוחו בתוך מערכת המוגנת מכל ביקורת, מערכת שלא רואה אותו, שלא סופרת את צרכיו ומצוקותיו; שלא נושאת במחיר היומיומי של הכרעותיה הערכיות, מערכת שאמון הציבור בה שואף לאפס.

כן, השמאל הלבן והפריבילגי אפוף התפעמות עצמית ממופעי המחאה המרשימים שהוא מביים למען הדמוקרטיה, אבל בחולצותיו ובדגליו השחורים הוא יוצא למלחמת מאסף על המבצר האחרון של האליטה הישראלית. אינטרסים, פריבילגיות, כוח. לא הרבה מעבר.

דינה דיין היא חברת מפלגת העבודה, תושבת מצפה רמון