אחרי שבוע שבו עלה בהדרגה מפלס האלימות במסגרת מה שהפלשתינים מכנים "מאבק עממי", הביא עימו סוף השבוע האחרון הסלמה נוספת. לישראל יש כבר ניסיון עם מאבק עממי מהסוג הזה, וגם סל מלא טעויות כואבות מימי האינתיפאדה הראשונה והשנייה, שעליהן שילמה מחירים גבוהים, בנפש ובלגיטימציה מבית ומחוץ. חזרה על דפוסי התנהלות שגויים, ומראות של חיילים הנסים מפני מיידי אבנים, כפי שהיינו עדים להם שבועות אחדים לפני הבחירות, יפילו אותנו שוב בדיוק לאותם הבורות.
כדאי לזכור: את הוראות הפתיחה באש ונורמות הלחימה של צה"ל, גם מול מאבק עממי לכאורה, צריכים לנסח אנשי הצבא ולא המשפטנים. אסור שהן יהפכו בפועל להוראות איסור פתיחה באש. אין מדובר רק בכבוד החיילים ומדינת ישראל. קשירת ידי החיילים בהנחיות כובלות, והתחשבות יתר בהשתקפות המראות בתקשורת, רק יעודדו את הקיצונים והאלימים בחברה הפלשתינית. "איפוק", "ריסון", "ספיגה" ו"הכלה" של אלימות או "עימות בעצימות נמוכה'' - אינם מדיניות. מדיניות ההכלה הביאה בעבר לאלימות רבה יותר, וכשגם אותה הכלנו, היא גאתה עוד, עד שהתפתחה לטרור של ממש. גם האינתיפאדה הראשונה והשנייה וגם הטרור בדרום החלו ב"קטן" והפכו לצרה צרורה, ככל שהתמשך והשתכלל כושר האיפוק וההכלה שלנו.
לקראת המבחנים שהשבועות הקרובים אולי יזמנו לנו - כדאי לרענן עוד כמה תובנות שאליהן הגענו בדרך הקשה: שמירה על חיי החיילים חשובה, אבל שמירה על חיי האזרחים חשובה יותר; חתירה לניצחון תודעתי, שאינו מלווה בהכרעה, עלול להתגלות בניצחון תעתועים. וגם: הרתעה אינה רק סיסמה, אלא מכשיר שצריך לייצר באמצעות מנופי לחץ, צבאיים ואזרחיים.
יחסית למה שידענו בעבר האש עדיין נמוכה, אבל כך מדליקים בשכונה שלנו מדורה. אפילו שרון למד בדרך הקשה שאיפוק אינו תמיד כוח. הוא נאלץ להוציא את צה"ל למבצע חומת מגן שהוכיח שאפשר לנצח טרור ואינתיפאדה באמצעים צבאיים. כדי שלא נגיע לשם, צריך כבר עכשיו, כשהאש קטנה - להגיב ולהפסיק להכיל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו