יום הזיכרון השנה עתיד להיות שונה מכל אלו שחווינו עד כה. כמדי שנה אניח את זר צה"ל בבית העלמין בחדרה במסגרת מעמד הזיכרון הרשמי בסמוך לצפירה ואפקוד את קברו של חברי הטוב ירון. הפעם בית העלמין יהיה ריק, אהיה שם כנציג צה"ל במתכונת המיוחדת השנה - לא אפגוש ליד הקבר את החברים שכבר 30 שנים מקפידים שנה אחר שנה להתכנס ליד הקבר עם המשפחה, הפעם זה יהיה עצוב יותר.
הבדידות והריקנות הזאת ייתכן שיסייעו לנו להבין את השכול טוב יותר. המילה העברית למתינו: חלל, ממחישה את הריקנות, את היעדר היש הפתאומי והנצחי שהשכול גוזר עלינו. עד כה, יום הזיכרון היה יום של התכנסות, יום של זיכרונות, יום של אחוות לוחמים, של רעים לנשק שלרגע קט ומול הקבר, ממשיכים לשאת באותם תפקידים שנשאו באותו יום ארור של פרידה.
המשפחה השכולה לא צריכה את יום הזיכרון, היא נדונה לזיכרון תמידי - אנחנו צריכים את היום הזה. אנחנו זקוקים לקירבה הזאת, והקירבה הזאת היא חובתנו הפיקודית והערכית. אנו מחויבים לזיכרון וללמידה, אנו רוצים להצהיר ולהראות שלא שכחנו - לא שכחנו מאום וכן למדנו דבר מה. לא שכחנו את הרגשות, את אחוות הרעים, את שמחת הנעורים, את ההתמודדות המשותפת עם האתגרים הקשים. ולמדנו! למען האמת למדנו די הרבה. אני, למשל, למדתי מבניה ריין ז"ל, מהו פיקוד מקצועי ומוקפד אך רגיש ואוהב. למדתי מירון פיק ז"ל את ערכה של החברות ביצירת ביטחון ואמון בתוך הצוות. למדתי משלומי כהן ז"ל מהי דבקות במשימה, חתירה למגע והקרבה אישית.
ביום הזיכרון השונה הזה, נהיה איתכם המשפחות השכולות ברוחנו, בזיכרון המשותף וגם בשיחות הטלפון. נמשיך להבטיח ולראות בכל יום של שירות צבאי - יום של קיום הבטחה לנופלים, לעשות המיטב על מנת להבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל ותושביה, ולחפש כל דרך להציל חיים. נעשה זאת על ידי קיום עליונות מודיעינית המבטיחה התרעה ומודיעין, בהגנת הגבולות, וביוזמה התקפית מבצעית.
השנה נעשה זאת גם על ידי סיוע בהתמודדות עם מגיפת הקורונה. יידעו אויבנו, כי סוד כוחנו נובע מרגישותנו המיוחדת לחיי אדם. אין הדבר גוזר עלינו מורך לב, נהפוך הוא. רעות זו היא המניעה את הנחישות, היא המדרבנת את ההתלהבות לפעול למען עתיד ביטחונה של מדינת ישראל. בימים אלו הרעות הזאת והאחריות ההדדית דוחפת את האנשים להעמיד את יכולותיהם וכישרונותיהם לצורך התמודדות עם המגיפה הפוקדת אותנו.
יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף תמיר הימן הוא ראש אמ"ן
