זַ'אן זֶ'נֶה, מחזאי וסופר צרפתי (1986-1910) שבצעירותו היה כייס ואסיר, כתב על "העולם שלכם" מול "העולם שלנו": ללא פושעים לא יהיו שופטים, לא עונש ולא הרשעה, והרי ההרשעה היא כל עיקרם של השופטים ושל הצדק. השופטים זקוקים ל"פושע" - אפילו אם האדם בעצם חף מפשע. במחזהו "השחורים" מתוארת תמונה כזו: "השופט: מי האשם? (דממה). אינכם עונים? אבוא לקראתכם, בפעם האחרונה. הקשיבו: אין זה חשוב לנו מי בדיוק ביצע את הפשע, לא משנה אם זה אתה או הוא, אם גבר הוא גבר, כושי הוא כושי, ודי לנו בשתי זרועות, בשתי רגלים לשבור, בצוואר אחד להשחיל בלולאה, והצדק שלנו מרוצה. נו, תגידו מילה".
נזכרתי בדברי ז'אן ז'נה כשקראתי דיווח של אבישי גרינצייג ב"גלובס" (7.4.20) על מקרה שהתרחש בבית משפט השלום בתל-אביב, שבו נאשם שהמתין למשפטו בביתו הופתע לגלות, לאחר שסנגורו ביקש לקבוע מועד לדיון בהקראת כתב האישום, שבעצם כבר הורשע ונגזר עליו עונש. בבדיקה התברר שנאשם אחר, שהתייצב בבית המשפט לדיון בתיק אחר, הגיע לעסקת טיעון עם נציג התביעה המשטרתית, מחוץ לאולם, שבמסגרתה יודה ויורשע בתמורה לכך שהתביעה תסתפק בעונש מתון. לאחר מכן נכנסו לאולם, השופט קרא בשמו של הנאשם שבבית, הנאשם שבאולם, שלו אותו שם פרטי, השיב, הודה, הורשע ונגזר עונש - שנרשם בתיק ובשם של הנאשם שבבית...
לכאורה הכל תוקן: הסנגור ערער, התביעה חזרה בה מכתב האישום ובית המשפט המחוזי זיכה את הנאשם שהורשע בטעות, נלמד לקח והשופטים הונחו לבקש מנאשמים שאינם מיוצגים על ידי סנגור להזדהות באמצעות תעודת זהות. אלא שהמקרה ממחיש לאן הגענו. במקורו היה המשפט הפלילי הליך יוצא דופן, שהרי מדובר באמצעים החריפים ביותר שנוקטת המדינה כנגד האזרח, לרבות הטלת קלון ושלילת חירות. בהתאם, בעבר התנהלו משפטים שבהם הוצגו הוכחות, ובסיומם בית המשפט היה מחליט אם הוכחה האשמה מעבר לספק סביר, שרק אז היה מרשיע; או שנותר לפחות ספק סביר, שאז היה מזכה. כך, בשנות ה־70 שיעור הזיכויים היה כ־30 אחוזים. אלא שלאחר שבהשראתו של מי שהיה נשיא בית-המשפט העליון השופט אהרן ברק השתלטה על המשפט הפלילי הישראלי תעשיית עסקות הטיעון, כיום ברוב מכריע של המקרים כלל לא מנהלים משפט ושיעור הזיכויים צנח לפחות מאחוז. באופן אינהרנטי מורשעים גם חפים מפשע, והמחקרים מלמדים אפילו על תופעה של הודאות שווא רציונליות במסגרת תעשיית עסקות הטיעון: לעיתים ההחלטה להודות בעבירה קלה שלא ביצעת טובה יותר מההסתכנות בהרשעה בעבירה חמורה שלא ביצעת. במציאות כזו, מה הפלא אם הגענו גם להרשעת האדם הלא נכון בתיק הלא נכון?
המקרה גם מלמד עד כמה נחוץ להקים מכון ממשלתי לבטיחות במשפט הפלילי. הרשעת חף מפשע היא תאונה כמו קריסת גשר או התרסקות מכונית. בתחום התעופה הסתפקו בעבר בשיטת הבטיחות המיושנת "טוס־תקן־טוס": מטוס היה טס עד שהתגלתה תקלה, למשל בהתרסקות; המטוסים מאותו סוג קורקעו והתקלה תוקנה; והמטוסים המשיכו לטוס - עד לתאונה הבאה, וחוזר חלילה. שיטה זו מגוננת עלינו רק מפני סכנות שכבר התממשו. לאחר מלחמת העולם השנייה, כשמחיר מטוסי הקרב נעשה גבוה, כבר לא הסתפקו בדרך זו ועברו לשיטת הבטיחות המודרנית: זיהוי הסיכונים; ניתוח הסיכונים; שליטה בסיכונים.
כך פועלים כיום בתעופה, בתחבורה, בהנדסה, בתחום התרופות ובתחומים נוספים. אלא שהמשפט הפלילי תקוע בעידן ה"טוס־תקן־טוס", ולכן ההנחיה שהוצאה היא שהשופטים יבדקו באמצעות תעודות זהות את זהות הנאשמים הלא מיוצגים. בחשיבה בטיחותית צריך ראשית לוודא גם את זהות הנאשמים המיוצגים; ושנית לקבוע שעל השופטים לעיין בחומר הראיות ולוודא שיש הוכחות משמעותיות לכך שהנאשם אכן עבר את העבירה לפני שירשיעו. גם אם בשם היעילות לא דורשים הוכחה של קרוב ל־100 אחוזים כבמשפט הוכחות, אין לוותר לחלוטין על ראיות להוכחת האשמה ויש לדרוש לפני אישור עסקת טיעון הוכחה לפחות ב"מאזן הסתברויות" - יותר מ־50 אחוז. תעשיית עסקות הטיעון איננה רק לא בטיחותית, היא אנטי־בטיחותית ויש לבטלה.
פרופ' בועז סנג'רו מלמד במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ובמכללה האקדמית ספיר ומייסד האתר "ביקורת מערכת המשפט הפלילי"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו