להפשיר את הסגר הכלכלי

מדינת ישראל השלימה כנראה את שלב ההסגר הכלכלי והיא נכנסת בהדרגה להפשרה הדרגתית שלו. היעד - החזרת הפעילות הכלכלית לרמות כמעט מלאות בתהליך של כחודשיים, כאשר ענפים כגון תעופה, תיירות, מסעדנות, תיאטראות וכדומה, ימשיכו לסבול מדעיכה כלכלית עוד חודשים רבים.

שאלת המפתח היא אם הסיוע שהקציבה המדינה לשכירים, לעצמאים ולחברות הוא סביר, בהינתן המגבלות הכלכליות האובייקטיביות ובהשוואה למדינות אחרות, ואם יש אופציה מקרו כלכלית אמיתית להגדיל באופן מובהק את היקף הסיוע הכולל לענפים שימשיכו לדעוך כלכלית במשך תקופה ארוכה.

התשובה הכלכלית לשאלה השנייה היא, לצערי, שלילית. המדינה הגיעה למיצוי האפשרויות הכלכליות והתקציביות שלה לסיוע כלכלי ישיר למשק. אם תעשה כך, סכנת פשיטת הרגל תעבור מהסקטור העסקי למדינה עצמה, כפי שקרה ביוון, באיטליה, בספרד, באירלנד ובאיסלנד לאחר המשבר של שנת 2008. מדינות אלה לא הצליחו לממן את הגירעונות התקציביים שלהן, נכנסו למשבר צמיחה ואבטלה ממושכת, ואף נאלצו לבקש סיוע חירום ממדינות אחרות או ממוסדות בינלאומיים.

הסיוע של מדינת ישראל לסקטור העסקי ולשכירים מתבטא במתן דמי אבטלה לעובדים שיצאו לחל"ת, ולעצמאים בהיקף דומה, וזאת אף שהם לא שילמו ביטוח לאומי לענף האבטלה. בד בבד, הוקמו שלוש קרנות, האחת - לעצמאים, שאינה מספקת (שיעור ערבויות נמוך מדי מטעם המדינה) והשתיים האחרות בתהליך הקמה וכוללות אשראי לחברות ולעצמאים גדולים יחסית. בנק ישראל מתכנן ומפעיל רכישת אג"ח ממשלתי בהיקף של 50 מיליארד שקלים להגנה על אג"ח זה, ומבצע מדיניות של הרחבה מוניטרית.

השוואה בינלאומית מראה שישראל דומה בקירוב בתחום הסיוע לעסקים לרוב מדינות העולם, להוציא ארה"ב וגרמניה. הסיוע הכולל והמעודכן של ממשלת ישראל נאמד היום ב־90 מיליארד שקלים, כ־6.4 אחוזי תוצר, והוא דומה בקירוב לקיים ברוב המדינות המפותחות. לדוגמה, הסיוע בשווייץ הוא כ־6 אחוזים ובשבדיה כ־5.4 אחוזים. ההבדלים בין המדינות הם בעיקר בשיטות הסיוע, אשראי או מענקים, השתתפות בשכר או דמי אבטלה. 

הסיוע הממשלתי התקציבי בישראל הוא סביר, אך אינו מספיק. מכאן שיש להבין את מחאת העצמאים והחברות, שנאלצים להתמודד עם קשיים כלכליים הנובעים בעיקר מאי־הוודאות ביחס לעתיד. היות שאין אופציה ממשית להגדיל את הסבסוד הממשלתי, רק הסרת הסגר הכלכלי תוכל לשנות באופן ממשי את התמונה הכלכלית.

הדילמה האמיתית של ישראל היא שכבר היום אנו נמצאים בחשש כבד למשבר פיסקלי. הרחבת הסיוע תיצור משבר כמעט בלתי פתיר. בהתאם ל"כללי המשחק" הבינלאומיים, ממשלות חייבות להתנהל כמו חברות עסקיות. חל איסור מוחלט להדפיס כסף ו/או לקבל הלוואה מהבנק המרכזי (חוק בישראל משנת 1985). ממילא, כל פער בין ההכנסות להוצאות (גירעון) חייב לקבל מימון בהנפקות בשוק האג"ח המקומי והעולמי. עודף גדול בגירעון ובהנפקות מעלה במהירות (לעיתים בתהליך של כמה שבועות) את הריבית במשק לרמות בלתי נסבלות, המחייבות את המדינה לבצע מייד קיצוצי הוצאות אדירים או לקבל סיוע חוץ.

משבר מסוג זה עברנו בשנת 2003 (תקופת האינתיפאדה השנייה) כשהגירעון עלה ל־6 אחוזי תוצר והריביות על אג"ח ממשלתי עלו ל־13 אחוזים שקלי ול־6 אחוזים צמוד. רק ערבויות אמריקניות ומדיניות משלימה של שר האוצר דאז, נתניהו, החזירו את המשק ליציבות ומנעו קריסת המערכות הפיננסיות והריאליות. 

כיום, בשנת 2020, המצב הפיננסי של ישראל טוב יותר (חוב לאומי של 60 אחוזי תוצר לעומת 100 אחוזים בשנת 2003). הגירעון בשנה האחרונה עלה ל־4 אחוזים. ההנחה של משרד האוצר היא שבתנאים אלה הגירעון התקציבי קצר הטווח עלול לעלות ל־7.5-7 אחוזי תוצר, ללא סיכון ממשי למשבר פיננסי, אולם בחינת הנתונים השוטפים מראה שעקב הנפילה בהכנסות ממסים והגדלת ההוצאות - הגירעון יגיע לכ־10 אחוזי תוצר. מכאן שהמדינה תיאלץ כבר בקרוב לקצץ בהוצאות השכר בסקטור הציבורי, לבטל פטורי מס, להקטין את ההוצאות הקואליציוניות ואולי אף להעלות את המע"מ. באין אפשרות להגדיל כלל את הוצאות הממשלה בסיוע לענפי המשק, הכרחי להפשיר בהדרגה את הסגר הכלכלי.

יורם גבאי הוא הממונה לשעבר על הכנסות המדינה ומחבר הספר "חברת השפע בלא רווחה ובלא שלום" 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו