כשתחלוף מגיפת הקורונה, עלול נגיף אחר לתקוף את המערכת הישראלית, לפני שמערכת החיסון שלה תתאושש - ועדת חקירה ממלכתית. עיתונאים ייצרו דרמה, ידוענים ו"לשעברניקים" יתגייסו, והפוליטיקאים עלולים לפרש בטעות את ההיסטריה התקשורתית כ"לחץ ציבורי" שנועד למניעת הישנות המחדלים. בדרך כלל אין בוועדה צורך.
אפשר לחסוך כבר עכשיו את מיליוני השקלים, את בלבול המוח ואת הלקחים השטחיים ולפעמים המעוותים של הוועדה, על ידי חשיפת מסקנותיה, עוד לפני שהתכנסה. המסקנות תהיינה שישראל לא היתה ערוכה כנדרש למגיפה והגיבה באיחור ובאופן לא שיטתי בשלבים הראשונים של המשבר. אפשר אפילו להוריד כבר עכשיו לדפוס את מאמרי האכזבה המרה בדבר "ההתעלמות הפושעת" מהמלצות הוועדה. אפשר גם לנבא את העיוותים הקשים שייגרמו אם, חלילה, תמומשנה ההמלצות במלואן. ועדת החקירה גורמת לנזק עצום עוד טרם כינונה, כיוון שמקבלי ההחלטות נוטים להחמיר בהערכת האיום על חשבון יעילותה של המדיניות. הם מניחים שיתקשו להסביר לוועדה כל הערכה מקלה, בזמן שאת אי התממשותן של הערכות מחמירות יוכלו לזקוף להצלחת אמצעי הנגד שנקטו.
ראוי בהחלט שגופים מקצועיים יבחנו את התנהלות הממשלה ומערכות הבריאות והכלכלה, יאתרו כשלים ויצביעו על דרך עדיפה לעתיד, ובלבד שלא יתנהלו על ידי משפטנים או אנשי ציבור ולא יקיימו את דיוניהן בפומבי - כלומר לפרוטוקול. משפטנים נוטים לעסוק בשאלות פרוצדורליות, או לשווק את השקפת עולמם באצטלה מקצועית. הכשרתם אינה נותנת להם יתרון בחשיבה אסטרטגית.
אין מדינה, בוודאי לא מדינה דמוקרטית, הערוכה באופן משביע רצון לתרחישי קיצון. בדיעבד, לאחר שהתרחיש התממש, יכולים חכמים־לאחר־מעשה (בעיקר משפטנים) להצביע על אזהרות אמינות על היתכנותו. אלא שתמיד יש אזהרות כאלה על מגוון תרחישים. הבעיה היא שהעלויות הלאומיות של התכוננות לרובם תשתקנה את המדינה. ועדות החקירה הממלכתיות תרמו מעט לבירור האמת ולעיתים גרמו נזק רב. בשל קוצר היריעה נביא דוגמאות רק משתיים: "ועדת אגרנט", בעקבות מלחמת יום הכיפורים ו"ועדת אור", בעקבות מהומות אוקטובר 2000 בקרב הערבים אזרחי ישראל.
בצל "ועדת אגרנט" בנתה ישראל צבא ענק ומסורבל, שהביא לאובדן של כעשור לכלכלה. הוצאות הביטחון בלעו שנים ארוכות קרוב לרבע מהתוצר (לשם השוואה, כיום מדובר בכחמישה אחוזים). ממשלות העבודה והליכוד לא יכלו להופיע כמזניחות הביטחון ואישרו הוצאות שהיו מופרכות גם בתנאים ששררו לפני חוזה השלום עם מצרים ומלחמת איראן־עיראק. רבין, שהיה לראש הממשלה לאחר מסקנותיה, דיבר על "הפגם החמור ש'ועדת אגרנט' ניסתה להטיל בחיינו" והוסיף "בעקבות 'דו"ח אגרנט' שקד הצבא על בניית אליבי לכל דבר: להתעצמות, לכוננות, להתגוננות מפני הפתעה אפשרית. הואיל ו'ועדת אגרנט' ערערה את הערך המהותי של אחריות משותפת (של הדרג המדיני והצבאי; ד"ש), טרח הרמטכ"ל בהכנת כתב ההגנה שלו מראש, לכל מקרה". רבין גם קבע ש"כל תפיסת המודיעין של הוועדה היתה מעוותת", והוסיף שכראש ממשלה לא מינה לעצמו יועץ לענייני מודיעין כהמלצתה, והודה שעשה כן רק לקראת סיום כהונתו "כדי לצאת ידי חובה" והסביר כי המנסה להחליף את אמ"ן כגורם האחראי להערכה לאומית ולהתראה "זורה חול בעיניים ומעיד על בורותו".
אירועי אוקטובר 2000 חשובים לאין שיעור פחות ממלחמת יום הכיפורים, אך דו"ח "ועדת אור" המחיש כשל אנליטי יסודי בהבנת המציאות, עוד לפני הערכת תוקפן ויעילותן של המלצותיו. בשאלת הכלכלה של המיעוט הערבי נמנעה הוועדה בשיטתיות מלהבחין בין תיאור הפער בין האוכלוסייה היהודית והערבית, לבין סוגיית האפליה, באופן המניח שהפער כשלעצמו הוא עדות לאפליה ולקיפוח.
הברירה היא בין מנהיגות נבחרת, המנסה כמיטב הבנתה ויכולתה לנהל סיכונים בתנאי אי ודאות ולאזן בין הצרכים הלאומיים באופן אופטימלי, לבין כסת"ח של מקבלי החלטות, היראים מפסיקותיהם המפוקפקות של חכמים בדיעבד. בזמן אמיתי חשוב לקיים בקרה של מומחים, עיתונאים ופרלמנטרים. לאחר מעשה ילמדו את הלקחים ועדות פנימיות מקצועיות. בפרספקטיבה מתאימה, ידונו בעניין היסטוריונים. ועדת חקירה היא כמו אפנדיציט: מיותרת במקרה הטוב ומזיקה במקרה הרע.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו