מטרים בודדים בין ישראל הראשונה לשנייה

תושבי דרום תל אביב כבר לא נלחמים על הריבונות או המשילות - הם נלחמים על חייהם. בכל יום מציפים את הרשת סרטונים שמתעדים מסתננים בלתי חוקיים מתגודדים, מתקוטטים, שותים לשוכרה בחמארות. לצידם רובצים נרקומנים, מחוסרי דיור, נשים בזנות, אומללים משולי השוליים של החברה הישראלית; מי מהם בכלל שמע על התקנות החדשות? ואם שמע - אין לו שום כוונה ליישם. הדרישה ל"ריחוק חברתי" או "בידוד" היא בגדר המלצה רחוקה.

בשכונות שפירא, התקווה ונווה שאנן העסקים ממשיכים כרגיל גם בימי קורונה, והאזרחים המנודים שחיים שם נאלצים להסתגר בבתים, כי גם היציאה למכולת או לקופת החולים היא בבחינת סכנת נפשות אפידמית. אם מביאים לוקחים בחשבון את העובדה שהאוכלוסייה האזרחית שומרת החוק באזורים אלה היא מבוגרת וענייה - קל להבין את ממדי הקטסטרופה המתהווה באזורים הללו.

תושבי דרום תל אביב מנסים ככל הניתן להילחם בגזר דין המוות שנכפה עליהם. מעבר לסרטונים הקשים לצפייה שהם מעלים מדי יום, הם גם ניסו לצאת להפגנה, בניסיון נואש לעלות לרדאר של סדר היום הציבורי. אלא שהמשטרה (שמשום מה לא ממהרת להגיע במקרים של התקהלות שיכורים אלימה ואסורה) דווקא מיהרה להגיע להפגנה ולפזר אותה, בטענה שהפגנה במרחק של 100 מטרים מהבית היא אסורה. לו רק היו מגיעים בג'יפים עם דגלים שחורים, מבכים את קץ הדמוקרטיה וחוזרים לבתים צמודי הקרקע שלהם בצפון העיר - סביר להניח שהם היו פותחים מהדורות, אבל לקשישות הבוכריות של דרום תל אביב אין מקום בכותרות.

ולמרות התחנונים והזעקה של תושבי דרום תל אביב בשעת החירום הזאת, לדיון בסוגיה הבוערת במשרד ראש הממשלה - הם לא הוזמנו. במקומם הגיעו נציגי ארגונים לסיוע לפליטים ונציגי ארגוני זכויות אדם, שקבעו את מה שהיה ניתן לנחש מראש: במקום אכיפה קפדנית, ענישה או גירוש במקרה של מסתננים בלתי חוקיים שמסכנים באופן מקומם את חייהם של אזרחים שומרי חוק, הוחלט "בלית ברירה לטפל במבקשי מקלט כמו באזרחים". או במילים אחרות - בקרב על מכונות ההנשמה, אם יגיע חלילה - פורעי החוק שמצפצפים על התקנות ומפיצים את הנגיף יהיו זהים לקורבנות המוחלשים שלהם, כלומר לאזרחים קשי היום שנולדו כאן ושחייהם הפכו הפקר.

ובעוד תקתוק המצלמות לא חדל מלתעד את הפרת התקנות בבני ברק או בשכונות חרדיות בירושלים, איכשהו בדרום תל אביב המצלמות נדמו. ההפרות של הפלגים הקיצוניים באוכלוסייה החרדית פותחות את כל המהדורות, ובצדק, אבל ההפרות בדרום תל אביב נשארות בעלטה תקשורתית מוחלטת, כי הן עלולות לייצר "שיח שנאה גזעני ומכליל", שאיכשהו החרדים לא מוגנים מפניו.

אין מנוס מלתהות מה היה קורה אם החמארות, קבוצות ההימורים המקומיות, תגרנות הרחוב האלימה והתגודדות השיכורים היו מתרחשות מעבר לגבול הבלתי נראה אך ברור של שדרות רוטשילד, וגולשות לתוך תל אביב העשירה והמבוססת. סביר להניח שאז הנושא היה מטופל ביד רמה ולאלתר. לפעמים הגבול בין ישראל השנייה לזאת הראשונה הוא עניין של כמה עשרות מטרים.