הנעלם הגדול שתלוי מעל ראשנו

זוהי שעתם הגדולה של כהני וחסידי הניו אייג'. אין כמעט יום שבו אתה לא נתקל באיזו המלצה או אמירה בסגנון "זה הזמן הכי טוב להתחבר לעצמך" או "אנחנו כ"כ שקועים במרוץ ששכחנו לעצור ולהסתכל". אנשים מודים, מחבקים, מקבלים באהבה, מסתכלים על היש, מפיצים אור. מילים כמו "שפע" ו "שיקום" ו "זרימה" נזרקות לחלל האוויר במטרה לחלחל פנימה, להצמיח שורשים ולגדול.

היופי שבקטסטרופה, זה הקו. גישה שהיא מעבר לאופטימיות, היא קוסמית. המשהו שקורה מסביב, הוא גדול מאתנו ואין לנו שום השפעה עליו. לפיכך אנחנו צריכים לא רק לקבל אותו, אלא להכיל ולחבק אותו, קרוב, חזק, בלי לציית לנהלי שמירת המרחק.

מצד אחד יש בזה משהו יפה והגיוני. הרי כל מי שנקלע למערבולת יודע שהדרך הכי טובה להתמודד אתה ולצאת בשלום, היא לא להיאבק נגד הזרם. אנחנו מכירים המון סיפורים על אנשים שחוו טראומה או היו בסכנת חיים והחליטו לשנות את חייהם מן הקצה אל הקצה: המהנדס שהבריא ממחלה קשה והפך לרקדן בלט קלאסי, השופטת שניצלה מתאונת דרכים, הלכה ללמוד קוסמטיקה והיום היא מעצבת הגבות מס' 1 בארץ. זהו החומר שממנו עשויים מוספי החג של העיתונים.

אבל מצד שני יש בזה משהו לא נעים: אנשים מאבדים, יום יום, לא רק את מקום עבודתם אלא את מי ומה שהם היו עד לפני שלושה שבועות. סיטואציה כזאת, של מגיפה, של בידוד, מוחקת מעמד, שם, ועבודה קשה שהשקעת במשך שנים. פתאום שום דבר לא חשוב. הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת מפשיטה אותך מכל החליפות שתפרת ותפרו לך, אתה עירום. ואפילו חיבוק מנחם מאמא שלך אתה לא יכול לקבל.

זה הקושי הגדול באמת. התחושה הזאת שמה שהיה בעבר מת, איננו, לא קיים ואין לו שום השפעה על העתיד. שאתה תלוי בנעלם, כזה שאף אחד לא מכיר ואיש אינו יודע לצפות כיצד הוא יתנהג. שבמחי יד אפשר לסגור לא רק את מה שהוא מקום העבודה שלך אלא הוא הזהות שלך, האופן שבו אתה מגדיר את עצמך.

ואתה מאבד מאוד מהר את יכולת הדיאלוג. עם עצמך, עם הסביבה, עם מי שאתה אוהב ויודע לשקף לעצמך אותך הכי טוב בעולם. את הערכים שעליהם גדלת והיו בשבילך עולם ומלואו. בעידן הקורונה "כבד את אביך ואת אמך" זה לשמור מהם מרחק ולזרוק להם תרופות מחוץ לדלת.

וכן, יש מי שיצאו מהמשבר הזה מחוזקים. זו שהצליחה לרדת עשרה קילו בזמן שלמדה חמש מאות מתכונים חדשים או ההוא שממורה סטרייט לכימיה הפך למדריכת תיירים. אבל מרביתנו נסיים אותו בלי אוויר, עם הלשון בחוץ. על גחוננו, עייפים ומותשים.