שירת הקורונה | ישראל היום

שירת הקורונה

מעשייה שהיתה באמת: איך גם לפני כמעט 30 שנה איום מבהיל השאיר אותנו בבתים • מה הוא עשה לשוק הפנויים־פנויות • מה דיווחה התקשורת על המשבר • ומה הלקח ש(לא) למדנו מאז

 התכנסו נא, ילדים חביבים, שבו על ברכיי הווירטואליות ואספר לכם מעשה שהיה מזמן, כאן בישראל, הרבה לפני הקורונה.

פרק ראשון: רקע היסטורי אמין ומדויק

קרה הדבר בשנת 1990, ובעיראק שלט בחור בשם סדאם חוסיין. לא רוצה להשמיץ - אבל הוא לא היה טיפוס חיובי במיוחד. יום אחד החליט לכבוש את כוויית ולהשתלט על בארות הנפט שלה. התכנסו מדינות המערב, הקימו קואליציה לוחמת, וסדאם עשה מה שכל שליט ערבי נורמלי עושה בשעת דחק: הודיע שיתקוף את ישראל וימחה אותה מעל פני האדמה.

איור: שמעון אנגל

ראש הממשלה היה יצחק שמיר, ליכודניק נמוך עם גבות עבותות ופרצוף זועף. אמר שמיר: אם תתקיף אותנו - נזמבר לך את הצורה! מייד קיבל שמיר טלפון ממדינות הקואליציה לאמור: אדוני, שב בשקט. אם ישראל תתערב - סעודיה לא תשתף איתנו פעולה. אנחנו נגן על ישראל, יהיה בסדר, סמוך עלינו.

אמר שמיר: יאללה, בסדר. 

שמע סדאם וקבע: לא אכפת לי כלום. אני אירה על ישראל טילים כימיים, וזאת תהיה אם כל המלחמות!

כך התכוננו למלחמה שנכפתה עלינו, ולפסיביות שנכפתה עלינו, בתקווה שהגויים - שכזכור תמיד שמרו עלינו מכל משמר - יעשו לנו את העבודה. אך לא ישבנו בחיבוק ידיים. הו לא! הגנו על עצמנו. לישראלים המפונקים של היום יש "כיפת ברזל", פרי עמלם של מהנדסים, פיזיקאים, מתמטיקאים - מיטב המוחות. אנחנו התגוננו בעזרת חומרים שקנינו בחנויות כלי כתיבה.

פרק שני: ערוץ ה"איך נמות כולנו"

ילדיי היקרים, בוודאי תתפלאו לשמוע שבזמן ההוא היה לנו רק ערוץ טלוויזיה אחד. אבל הוא, כמו כל העיתונים, הסביר לנו מדי ערב איך נמות כולנו מהטילים הכימיים של סדאם חוסיין. המומחים היו חלוקים בדעתם אם הטילים הללו יהיו חמושים בגז חרדל, או שמא בגז עצבים. 

התקשורת הכינה אותנו באופן יסודי ומקצועי לדרכים השונות שבהן נתפגר, ולידיעתכם, יחסית לגז חרדל, מוות מגז עצבים נראה כמו קייטנה. מה שהוביל את רובנו למצב רוח של סוף העולם. כי אם חשבתם שהטלוויזיה ויתרה לנו על הופעות מצמררות של שר החוץ העיראקי טארק עזיז, שהסביר בשיא הנימוס איך יהרוג את כולנו - תחשבו שוב. לא ויתרו לנו על כלום.

פרק שלישי: נערכים למתקפה

כדי להתגונן מפני הטילים הכימיים חילקו קופסאות קרטון שכללו מסיכות אב"כ נגד גז חרדל ומזרק אטרופין נגד גז עצבים. עד היום, ילדים, אני זוכרת שצריך להסיר את הפקק ממסנן הפחם של המסיכה לפני השימוש - אבל רק בשעת חירום! ואני זוכרת שצריך להזריק אטרופין רק אם בוודאות יורים עלי טיל עם גז עצבים. תשאלו אותי היכן מזריקים? בירך, כמובן. בירך!

פרק רביעי: לניילן את משפחתך נגד טילים

נאסר עלינו לרדת למקלטים בשעת אזעקה. הסיבה המרגיעה: הגז כבד מהאוויר ולכן ישקע מטה ויצטבר במקלט, שם - נכון! - נמות כולנו. ולכן הצטווינו להכין בבית חדר אטום. כמה אטום? תשאלו, ובכן: אטום ככל שאפשר לאטום חדר בעזרת יריעת ניילון על החלון, מסקינג טייפ וסמרטוט טבול באקונומיקה ברווח שבין הדלת לרצפה. ואני לא מתלוצצת. 

אין להתפלא שנאלצנו למצוא נחמה בדובר צה"ל נחמן שי, שציווה עלינו להירגע. ואיך נירגע? להלן התשובה המדויקת מבחינה היסטורית של דובר צה"ל: "שתו מים".

ואכן, היינו רגועים ככל שיכול להיות רגוע יהודי ששוב מאיימים עליו בהשמדה בגז. 

פרק חמישי: תל אביב עולה לירושלים

אם אתם חושבים שהעיראקי המשוגע לא ירה טילים - אתם טועים. ירה גם ירה. זו היתה פתיחה נהדרת לשנת 1991. גוש דן היה במוקד. רמת גן חטפה, כנ"ל תל אביב, גם חיפה ואפילו אילת. רק ירושלים שיחקה אותה, כנראה כי סדאם לא רצה להחריב בטעות את מסגד אל־אקצא. בשעות אחר הצהריים השתרכו פקקים אימתניים בכביש 1 מתל אביב לירושלים, וברדת החשיכה שיגר חוסיין טילי סקאד. וכך, מדי אזעקה, המשיכו הירושלמים ואורחיהם מגוש דן בשגרה, ואילו אנחנו, התל־אביבים שנשארו בעיר, חבשנו מסיכות ורצנו לשבת כמו דבילים בחדר האטום.

פרק שישי: מסתגלים למצב

מלחמת המפרץ שיבשה את החיים במדינה. בבוקר ערוץ הטלוויזיה היחיד שעשע את הילדים שנשארו בבית, ובערב - הפחיד את ההורים. אם ירד גשם בזמן מטח טילים - הרגענו זה את זה בהבטחותיהם של המומחים: "הכל בסדר! הגשם שוטף את הגז". נשים תקעו מבטים ביקורתיים בבעל הפרטי שלהם, שעלה שבעה קילו וגם נראה מוזנח בטרנינג, וחשבו: "למה הוא לא חתיך כמו נחמן שי עם הקול המרגיע והמדים המגוהצים".

פרק שביעי: רומנטיקה תחת אש

בחזית הרווקים - ששון ושמחה! מקומות הבילוי היו שוממים בלילות, אך רווקי ורווקות ישראל התכנסו בבתים להיכרות קרובה יותר כבר מהבליינד דייט הראשון. נשים שבשגרה היו עצמאיות וחזקות, חיפשו כתף גברית להתרפק עליה, והזעיקו רווקים שעד אז לא נמצאו ראויים לתשומת ליבן. גברים צעירים ונועזים מאסו ברביצה ויצאו לרחובות, בתקווה להושיע איזו נסיכה מזדמנת. חלק התחתנו, חלק היו שיכורים אז הם לא זוכרים כלום. 

פרק שמיני: מה קרה אחר כך

ביום האחרון של פברואר 1991 הורה נחמן שי להסיר את הניילונים מחלונות החדר האטום. הבתים שחרבו - נבנו מחדש. ישראל חזרה לשגרה, שהוחלפה זמן לא רב אחר כך בשגרת פיגועי ההתאבדות, ואז שוב טילים במלחמת לבנון השנייה, וצוק איתן - נו, זאת ישראל. תמיד יש משהו. הפעם זו הקורונה, ולהבדיל ממלחמת המפרץ, הפעם אנחנו יודעים איך להתגונן: להישאר בבית. זה הכל. סדאם כבר לא איתנו. גם הקורונה תעבור.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר