כשהחלילן מהתל בנו

כשווירוס מקלף את הביטחון העצמי של האדם, את כוחו ועוצם ידיו, זה הזמן לתהות למה 

"אני לא אוהב את המילה פצצה. זו לא פצצה. זה מתקן שמתפוצץ", כך הסביר ז'אק לה בלאנק השגריר הצרפתי לניו זילנד את הניסוי הגרעיני הצרפתי בשנת 1995. גם אני לא אוהב את המילה מגיפה. זו לא מגיפה, זה מחלה שמתפוצצת בכל העולם. בשבוע שעבר הבאתי כאן הסבר מבריק של טולסטוי מדוע חברות אנושיות מדחיקות איומים. נראה לי שהשבוע נפל האסימון. 

מתוך "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (2005)

רק תחשבו כמה פעמים ישבתם מול הטלוויזיה וצפיתם באסון טבע בחדשות. צונאמי באינדונזיה, שיטפון בוץ בפקיסטן, רעידת אדמה בטיבט. אולי זרקתם איזו תובנה על כוחו האדיר של הטבע. אבל זה תמיד נראה רחוק. לא מכאן. משהו ששייך לארצות רחוקות ואקזוטיות. רחוק מהמסך הענק תוצרת סין, מהקפה שמתקרר בספל. אסונות טבע אדירים, משברי ים, תועפות אש. הדברים הללו לא קורים פה. לנו יש מלחמות, פיגועים, לפעמים שריפות, זו פוליסת הביטוח שלנו. אז זהו שלא. כל האנושות בסירה אחת. 

אני שומר כבר שנים בטלפון תמונה ששלח לי חבר שביקר בהירושימה. מרצפת אבן גדולה ועליה כתם שחור עמום. הכתם השחור היה פעם בנאדם. בן אנוש שאהב ושנא, שמח ובכה. בן אנוש שהפך ברגע של ביקוע אטומי לכתם על מדרכה. אדם שהיה והתאדה. מוות מעשה ידי אדם אבל הנה אנחנו בתקופה שבה אנחנו שוטפים עצמנו באקונומיקה, משתעלים לתוך מרפקים ומתפללים לברוח מהסטטיסטיקה הגורפת. 

"הציפורים נעלמו במורד השמיים / כעת הענן האחרון התפוגג / ההר ואני יחד יושבים / עד שרק ההר יישאר". את השורה היפה הזו כתב במאה השמינית המשורר הסיני לי פו, בשירו "ירח מעבר להרים". ואז, בליל שכרות שט לי פו בסירה על נהר הינגצה. הוא הביט בהשתקפות הלבנה בנהר, ומשום מה גמלה החלטה בליבו לתפוס את הירח. הוא טבע. ההר נשאר. 

קוראות וקוראים יקרים, אני מקווה שעובר עליכם יום נפלא, אבל ברשותכם נזכיר ש"החיים גפן והמוות בוצר" כמאמר אבן גבירול. למרבה התדהמה והצער, כולנו נמות יום אחד. גם מטריאליסטים הרואים בחיים גחמה חולפת של מיליארדי תאים, מחפשים משמעות וקיום נצחי. וכשמגיפה מאיימת, כשווירוס משגע את הגלובליזציה, מרסק בורסות, מקלף את הביטחון העצמי של האדם, את כוחו ואת עוצם ידיו, זה זמן לתהות למה. 

"כל דבר הכרחי והחלטי בידי כוחות שאין לנו עליהם שליטה", אמר אלברט איינשטיין. "החרק, כוכב הלכת, בני אדם, ירקות ואבק כוכבים, כולנו מחוללים לצלילי מנגינה מסתורית המנוגנת ממרחק על ידי חלילן בלתי נראה". אבל כעת נדמה שהחלילן משתעשע בנו. תיאוריית הכאוס איבדה את הפרפר, עכשיו יש רק כאוס שנודד ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת.

ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדמס, מכונת העינויים המשוכללת ביותר ביקום היא תא קטן עם מסך שמראה לך כמה אתה קטן, זעיר וחסר חשיבות, מקום והשפעה ביחס לגלקסיה. זהו שיעור מאלף בפרופורציות על הקיום האנושי, הארעי. אנחנו מתעסקים בנושאים הפוליטיים, חשובים מאוד, רבנו כולנו כהוגן אבל יש מצב סביר שמתפתח פה משבר שהוא הרבה מעבר לגנץ וטיבי.

אז הנה מחשבה קטנה, פיצית - הקורונה נותנת אחלה שיעור בקבלת אחריות אישית. אל תגחכו על שטיפת הידיים והאחריות האישית לא לצאת מהבית אם חשים ברע. קודם כל "ונשמרתם לנפשותיכם", הגנו על עצמכם. אבל זה לא מסתכם בכך. שומרים על היגיינה, מגינים על ההורים, הסבים והסבתות. אחר כך על החברים, הקהילה, המעגלים החברתיים, העבודה. על הקשישים, על חולי הסרטן, על מי שמערכת החיסון שלו חלשה, תפקידנו לשמור על הפגיעים. רק אנחנו אחראים. ואין מעשה אנושי נאצל יותר מאשר לשמור על חיי הזולת. 

ובמעבר חד לפוליטיקה. בבוז של זה שלא אוהב ומבין את עבודתו, נקלע בני גנץ לתרחיש אימים פוליטי, מהלך חסר תקדים של ממשלת מיעוט, ללא גב, ללא קלפים למו"מ. מה הוא חשב שהוא יקבל? רמטכ"לי צה"ל ניגשו עם דגל לבן וצ'ק פתוח למפלגה שכוללת כמה תומכי טרור.

גם אם נשים בצד את הפן האידיאולוגי, יש פה בעיה עמוקה יותר. אני מעריך אינסטלטורים. מאוד. ויותר מכל, אני מעריך אינסטלטורים שאוהבים את המקצוע שלהם. אנשים שמבינים את המשמעות האמיתית של צינורות וכיורים ושירותים. אנשים שמאמינים במה שהם עושים. פוליטיקה היא לא שירותים. הפוליטיקה היא המערכת החשובה ביותר בחיים האנושיים.

הפוליטיקה היא הדרך האנושית לנהל ולסדר את חיינו, הפוליטי הוא האצילי ביותר, משרתי הציבור בפועל ממש. הבעיה הגדולה שלי עם כחול לבן היא שהם לא אוהבים פוליטיקה. הם גאים בזה. רבאק, הייתם לוקחים אינסטלטור שלא עבד שבוע במקצוע וכבר מדבר על צנרת חדשה ונקייה?

זה יותר מחוסר הניסיון וההבנה; הם בזים למערכת. לתן וקח הבריא, להליכי החוק השגרתיים, למשחק פוליטי של קואליציה ואופוזיציה, ניצחון והפסד.

לא הייתי מחובבי שמעון פרס, אבל הוא הבין פוליטיקה יותר מכולם. בשעת מבחן ב־1984, תאוות השלטון הידועה שלו לא מנעה ממנו ללכת לרוטציה. גם פרס הבין שבפוליטיקה יש כללים לא כתובים. יש מותר ואסור, יש ירושלים שעליה אין לוותר.

אבל באובססיה של רק לא ביבי, הכל מותר והכל אפשר. כשאתה חובבן, למען בלפור אפשר ללכת למכירת חיסול היסטורית של הציונות. אין הגבלות, אין גבולות.

בחוסר מיומנות מרשים, קמפיין של שנה על חסינות ושיסוי חזר אליהם כמו בומרנג. שחיתות, חוקים פרסונליים, שיתוף פעולה עם תומכי חיזבאללה. לפחות ארדואן מבין איך עושים פוליטיקה.

מדינת ישראל צריכה ממשלה מתפקדת. גם חלק גדול ממצביעי כחול לבן רוצים אחדות תחת נתניהו. בשעת המשבר העולמי לא נותנים את ההגה לנהג עם שלט למ"ד. עם כל הכבוד לאגו של גנץ, ראשות ממשלה בעת הזו גדולה עליו. 

ניסיונו של נתניהו בניהול משברים לא יסולא בפז, גם מבקריו יודעים שאין לו בשעה הזו תחליף. בטח לא מר גנץ. שבוע, שבועיים, האסימון ייפול לכולם, ההבנה תחלחל גם אצל שונאיו הגדולים. אני רוצה לקוות שמערכת אכיפת החוק תכיר בחשיבות שליחותו ותנהג בו בהגינות המתבקשת בימים הרי גורל שבהם חייהם של רבים מוטלים על הכף.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו