במסגרת הקרב על התודעה לקראת האפשרות להרכבת ממשלת מיעוט, עולה בשמאל הטיעון שאין כביכול הבדל בין הקמת ממשלה עם החרדים לבין הקמתה בתמיכת הרשימה המשותפת, שהרי המכנה המשותף לשניהם הוא היותם אנטי־ציונים.
טיעון זה מעיד כאלף עדים על מעמדה של הציונות כעקרון־העל וכתמצית קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הטיעון על דרך השלילה, שגם המחנה הלאומי נשען על גורמים לא־ציוניים לצורך הצדקת שותפות עם הרשימה המשותפת, מודה בעקיפין שמדובר במהלך לא ראוי ברמה העקרונית. אלא שאם למחנה הלאומי מותר לחרוג מהעיקרון הציוני ולהישען על החרדים, גם לשמאל מותר להישען על הרשימה המשותפת.
ההשוואה המעמידה את ההתנגדות לציונות של החרדים והערבים על אותו מישור ובאותו הקשר היא נואלת, רדודה ומגוחכת. אכן, רובה המכריע של המנהיגות החרדית ניהל עד להקמת המדינה מאבק חריף בציונות כרעיון וכתנועה בקרב היהודים. אגודת ישראל הוקמה ב־1912 כהתארגנות של קבוצות וזרמים חרדיים, שהמכנה המשותף שלהם היה ההתנגדות לציונות. עם השנים נותרה התנגדות זו ברמה העקרונית הסמלית, אולם הלכה ודעכה במישור המעשי.
אולם גם בשיאיו של המאבק ההיסטורי ארוך השנים היה ברור שמדובר במחלוקת ובמאבקים המתנהלים בין תנועות בתוך העם היהודי. קיומו של החישוק הלאומי היה ברור, גם אם משמעותה של הלאומיות היתה נתונה במחלוקת חריפה ועמוקה. במילים אחרות: היהודים, כעם שההשתייכות אליו ברורה, ניהלו ביניהם מאבק פנימי על תכניה של הזהות היהודית ועל הדרכים הראויות של העם היהודי. החרדים דגלו בעיקרון ש"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", היינו שמוקד הזהות היהודית הבלעדי הוא בנאמנות לתורה ולהלכה במובנן האורתודוקסי. הציונים, לעומתם, דתיים וחילונים כאחד, דגלו בלאומיות במובנה המודרני, היינו בזכות ובמימוש ההגדרה העצמית של העם היהודי במולדתו.
כלום מכל זה לא רלוונטי לרשימה המשותפת. נציגיה מערערים על עקרון היסוד של זכות ההגדרה העצמית לעם היהודי. הם המתנגדים החריפים ביותר להכרה בישראל כמדינת לאום יהודית, גם במסגרת הסדר אפשרי עם הפלשתינים. הם שוללים את העיקרון "שתי מדינות לשני עמים". מבחינתם, הכוונה למדינה וחצי לעם הפלשתיני, וחצי מדינה לעם היהודי במסגרת ישראל כמדינת כל לאומיה. חלקם מאמינים שהיהודים אינם לאום, אלא דת בלבד, ומכאן שלילת זכותם להגדרה עצמית. עקרונות יסוד אלה מתורגמים לדפוסי פעולה תואמים: הצטרפות למגוון פעולות נגד מדינת ישראל בארגונים בינלאומיים, פעמים עד כדי תמיכה ב־BDS; הכפשת ישראל בכל הזדמנות; תמיכה ברדיפת קצינים בכירים בהאג; הצהרות תמיכה ואהדה למחבלים וכיוצא באלה.
שלילת השותפות עם המשותפת אינה גזענות כמו שמנסים לטעון. אף אחד לא היה שולל את השותפות עם הרשימה המשותפת רק בגלל היות חבריה ערבים, אם אכן היו דומים בדרכי פעולתם לחרדים. החרדים, עם כל התנגדותם העקרונית לציונות, השלימו איתה מזמן במישור המעשי ודוגלים בשימור חברתי, תרבותי ודתי של החברה החרדית במסגרת ישראל כמדינת לאום יהודית, שלרוב דפוסיה וערכיה הם מתנגדים. נציגי הרשימה המשותפת, לעומתם, מזכירים לנו שוב ושוב עד כמה הם מייחלים לביטולה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי.
ישראל היא מדינתם של מאה אחוזים מאזרחיה, ומאת האחוזים זכאים ליהנות מפירותיה בכלל ומהדמוקרטיה במיוחד. אולם היא מדינת הלאום רק של 80 אחוזים מאזרחיה, והיא אינה מדינת הלאום של 20 האחוזים שאינם משתייכים ללאום היהודי. לא רק שהחרדים הם חלק מהרוב הלאומי, הם אינם מאורגנים, כמו הרשימה המשותפת, סביב עקרון היסוד של ביטול מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
תמצית הציונות מתבטאת בעיקרון שרק העם היהודי מבטא את הגדרתו העצמית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ההתנגדות לעיקרון זה מותרת בהחלט במסגרת חופש הביטוי וההתארגנות הפוליטית, כמקובל בדמוקרטיה. יצירת רוב קואליציוני הנשען על הרשימה המשותפת פירושה הישענות על גורם פוליטי השולל מן היסוד את תמצית קיומה של ישראל.
פרופ' אשר כהן הוא ראש ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו