תוצאות הבחירות מלמדות שמחצית מהציבור הישראלי ושני שלישים מהציבור היהודי בארץ מעדיפים תפיסה כלכלית ליברלית • אז למה בני גנץ לא ניצל עובדה זאת לקמפיין שלו?
הבורסות כבר מזמן לא שייכות למשקיעים לטווח הארוך. הגישה הזו של "ישיבה על מניה" כבר לא יכולה לעבוד. השבוע דיברתי עם משקיעה שיש לה פרספקטיבה ארוכה מאוד, למעשה היא משקיעה כבר 45 שנה בבורסה - מהימים שחנה עבדה בבנק וניהלה תיק השקעות למשפחה ועד היום, כשהיא כבר בת 75 וממשיכה לנהל השקעות, אבל כיום השקעות יומיות.
"פעם האמנת בחברה וקנית מניה שלה, כמו שקונים תוכנית חיסכון", היא נזכרת, "היום אין דבר כזה". לדבריה, חנה השיגה תשואה של 30% בשנה בכל אחת מהשנים האחרונות, ואת רוב התשואה היא עושה מקנייה ומכירה בהפרשים של עד 3 ימים ובמקרים רבים במסחר יומי ממש - קונה ומוכרת בתוך כמה שעות.
בשבועיים האחרונים המשקיעים ומנהלי התיקים הזיעו לא מעט - אחת מתופעות הלוואי של הקורונה שהגיעה לשווקים. בשבוע שעבר הבורסה בארה"ב, שפינקה את המשקיעים בעשור האחרון, רשמה את הנפילה החדה ביותר מאז 2008, ומדד
S&P 500 רשם את הנפילה החדה ביותר בתולדותיו - יותר מ־10%. הנאסד"ק התרסק ב־11.5%, והדאו ג'ונס ב־12%. בעקבות הנפילות הללו צנחו גם מדדי המניות באירופה בשיעורים חדים. הנפילות לא פסחו גם על תל אביב.
השבוע נפתח בתיקון, אך ביום שלישי הפסימיות חזרה לשווקים וגם הורדת הריבית המפתיעה של 0.5% בארה"ב, לסביבת ריבית של 1%-1.25%, לא שינתה את המגמה לשעות רבות מדי. השוק הגיב בזינוק, אך המגמה התחלפה במשך היום לירידות. כעת נראה שלבנק המרכזי בארה"ב, כמו לבנקים המרכזיים האחרים בעולם, התחמושת עומדת להיגמר - אין עוד הרבה לאן לרדת.
למעשה נפתח מרוץ בין שיעור הריבית להתפשטות הקורונה. הורדת הריבית היא האקמול, התרופה הסימפטומטית, שעשויה להציל את השוק מהמחלה, אם היא רק לא תגלה עקשנות רבה מדי. אם המגפה תמשיך לאיים על העולם, גם הריבית הנמוכה, שמאפשרת לעסקים להשיג אשראי, לא תוכל לעזור. טראמפ הוא לא היחיד בעולם שמשדר לחץ לבנק המרכזי שם, ל"פד", להוריד ריבית. אלא שהפתרון הזה קל מדי ולא נטול תופעות לוואי מסוכנות.
קורונה - לא בכל מחיר
בארץ הוקם צוות בין־משרדי בראשות שר האוצר משה כחלון, לצורך טיפול בהיבטים הכלכליים של התפשטות הקורונה. הצוות הזה יבחן, בין היתר, פגיעות בשווקים ודרישות לפיצוי, כמו במקרה של אל על, שספגה פגיעה קשה מנגיף הקורונה. אלא שהצוות הזה צריך גם לתת דעתו לניהול הסיכונים של המחלה. מבחינת משרדי הבריאות בעולם, ברור שנכון למנוע כל התקהלות המונית ומעבר של אנשים בין מדינות. המצב הקיצוני - הסגר שהטילו על כ־70 מיליון איש בסין ומצב החירום שהנהיגו בדרגות שונות בכל רחביה, הם בהחלט אמצעים יעילים למנוע את התפשטות הנגיף, אלא שלהחלטות הללו יש משמעויות כלכליות כבדות משקל.
גם בהאטה חריפה בפעילות הכלכלית ובפגיעה בקופה הציבורית יש סיכוני חיים, כך שניהול נכון של המגיפה צריך להביא בחשבון את הסיכון בכל צעד שננקט להגבלת התפשטותה. מהסטטיסטיקה הידועה עד כה נראה שהסיכון המשמעותי ממנה נשקף למבוגרים מגיל 60. עד לסביבות גיל זה, שיעורי התמותה מהמחלה אינם שונים משיעורי התמותה מהשפעת - כ־0.2% - ואולי אף נמוכים ממנה.
ציבור נוסף שנמצא בסיכון גבוה הוא מי שסובל מבעיה במערכת החיסון ובעיות בריאותיות כלליות, בעיקר בדרכי הנשימה. ככל שיצטברו נתונים נוספים, ייתכן שיהיה פשוט יותר לפתח מודל סלקטיבי יותר שיאפשר לצמצם את הגבלות התנועה בעולם ולהפחית בהתאם את הפגיעה הכלכלית המחריפה.
הווקמן של שר האוצר
לפני שבע שנים התקבצה חבורה מצומצמת של אנשים בראשות בועז ארד והחליטה על הרמת "כנס חירות". יום שלם של מרתון הרצאות ופאנלים בנושאי חופש כלכלי וחופש בכלל. כבר בשנה הראשונה הוא משך עשרות מתעניינים, ומאז הוא הפך לכנס שנתי, סמוך לחג החירות, וכבר מגיעים אליו מאות אנשים ומרצים אורחים מהעולם. ממנו צמחה התנועה הליברלית בליכוד וניסיונות להקים תנועות דומות במפלגות אחרות, אפילו במרצ, שבאופן הצהרתי מעדיפה שוויון על חירות. הכנס הזה, כמו כל פעילויות "התנועה הליברלית" וכמו הניסיון של משה פייגלין למנף את התפיסה הזו למפלגה פוליטית, מסמנים תפיסה רעננה ומתעצמת בציבור של "שוק חופשי".
הנטייה שלנו, לא רק בתקשורת, אלא כבני אדם, היא להתייחס יותר לאנשים באופן אישי מאשר לרעיונות שלהם. אבל אם נניח לרגע לעניין הפרסונלי וננסה להבין את תוצאות הבחירות כבחירה בין רעיונות, נבין שמחצית מהציבור הישראלי ושני שלישים מהציבור היהודי בארץ מעדיפים תפיסה כלכלית ליברלית. כחלון הגדיר עצמו כ"חברתי" בעל תפיסת שוק, והוא שילם מחיר פוליטי כבד על התפיסה החברתית שלו.
אם זה מה שהציבור היה רוצה, הרי כחלון סיפק את הסחורה בגדול - הוא פתח את הקופה הציבורית לרווחה, בעיקר במקום הכי פופולרי - מחירי הדיור. רבבות משקי בית "זכו" בדירה מוזלת - מה שהיה אמור להביא אותם לקלפי ללא כל התלבטות. אבל הם לא קנו את זה. גם מי שמימש את זכייתו לא היה שלם עם התוכנית, כמו גם רבבות משקי בית נוספים שזכו לתוספת הכנסה במסגרת תוכניות "נטו משפחה" למיניהן.
פוליטיקאים רואים בכך "כפיות טובה" של הציבור, אך ייתכן שהם קוראים את הציבור הרבה פחות טוב מקמעונאים רבים שמבינים את הציבור טוב יותר. אקיו מוריטה, אחד המייסדים של סוני, סיפר שבהמצאות הגדולות של החברה הם לא הקשיבו לשוק, כי השוק לא יודע להגיד מה הוא רוצה. בשנות השבעים מוריטה הגה רעיון: לחבר את האוזניות של החברה עם מזעור מכשירי ההשמעה וליצור ווקמן. כל סקרי השוק שנעשו גילו שהציבור בכלל לא מתעניין במכשיר כזה, אבל מוריטה התעקש, ובשני העשורים שלאחר המצאתו הוא היה אחד ממוקדי הרווח המרכזיים של החברה. למעשה, ה־MP3 ואפילו הטלפונים החכמים הם שכלול של מה שמוריטה ראה בחזונו - צריכת מוזיקה אישית. הוא הבין את הציבור טוב יותר מכפי שהציבור הבין את עצמו.
נבחרים שיבררו בציבור "האם אתה בעד שוק חופשי או תפיסה חברתית?" לא יגלו את התשובה. אבל אם ישאלו על הנכונות שלהם לשלם מסים, על הרצון שלהם להקים עסק עצמאי וליהנות ממבחר גדול יותר בשווקים ובמחיר זול יותר, הם יגלו את התשובה - בהצהרה כולנו חברתיים, בפועל אנחנו שואפים לחופש.
עכשיו אפשר לחזור למבט האישי: האם בני גנץ ייצג את הגישה הליברלית? הרי היתה לו הזדמנות לתקוף את נתניהו בנקודה זו ולהציע מצע שיתחרה במידת החופש הכלכלי שמציע הליכוד, אבל הוא הגדיר עצמו "חברתי". נתניהו זיהה את המגמה והציג את ניר ברקת כחלופה. ברקת בא מהעולם העסקי, לא מחויב לוועדים ולקליקות ומשדר את המסר הנכון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו