לחשב מסלול מחדש

תומכי השמאל לא התאיידו והרעיון לא קרס, הוא רק חונה ב"כחול לבן" • והצלחת הרשימה המשותפת היתה ביטוי מובהק להכרת המגזר הערבי בדמוקרטיה, למרות כעסם על הממסד

תוצאות סבב הבחירות השלישי אינן מסמך רלוונטי מבחינת בג"ץ. גם אם יחליט בית המשפט כי בנימין נתניהו יכול להיבחר לראשות הממשלה - אם יימצא לו רוב בכנסת - זה לא יהיה משום שהליכוד הקדים את כחול לבן במנדטים אחדים. זכותו היתה לעמוד בראש רשימת הליכוד, זכות המצביעים היתה לתמוך ברשימה בראשותו, פחות משליש מן הבוחרים תמכו בליכוד, ובמדינת חוק אין בכך כדי לפטור אדם בעל שלושה אישומים כבדים ממשפט.

החידה הגדולה: כיצד ייערך המחנה לבחירות הבאות, אם יתקיימו בעוד ארבע שנים? לוי־אבקסיס, פרץ והורוביץ // צילום: אורן בן חקון

לגופו של עניין - כיוון שההבחנה שעשו המחוקקים בין שר לבין ראש ממשלה בעניין הזכאות להמשיך בתפקיד, נבעה אך ורק מרצון שלא ליצור זעזוע שלטוני כתוצאה מהתפטרות הממשלה בעקבות התפטרות ראשה, וכיוון שבמצב הנוכחי אין מדובר בשום זעזוע, כי הממשלה היא ממשלת מעבר, ובין כה וכה יש לכונן ממשלה חדשה, ספק רב אם ימצא בג"ץ סיבה משפטית כלשהי להעניק לנתניהו את האפשרות להמשיך ולמלא את התפקיד החשוב והרגיש ביותר בישראל, כאשר עליו להתייצב למשפטו.

ערכים ולא מסגרות

התוצאה הצנועה שזכתה לה הרשימה המאוחדת של העבודה, גשר ומרצ מעציבה, כמובן, את החתום מעלה, אבל ככל שמדובר במסגרות אני מתקשה להיות נוסטלגי. הרעיון חשוב הרבה יותר, והרעיון חי וקיים גם אצלנו וגם בעולם. רבים מן הרעיונות שעוצבו על ידי העבודה ומרצ התקבלו על ידי הציבור הרחב כמובנים מאליהם: בתחום הכלכלי־חברתי מדובר על מדינת רווחה, אשר נוטלת מסים מן הציבור ומעניקה שירותים לכל וקצבאות לכל. הסיוע לחלש בחברה אינו נעשה מתוך חסד וחמלה אלא משום שהחוק מחייב זאת, וזו תפיסה סוציאל־דמוקרטית שגם הימין אימץ. 

בתחום המדיני הפך פתרון שתי המדינות לאבן הפינה של תוכנית טראמפ אפילו, שאומצה בהתלהבות רבה כל כך על ידי הימין ואפילו על ידי חלקים בימין העמוק. ההבנה כי מי שמתנגד לחלוקת הארץ מוביל להתרחקות מהגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מקובלת כיום כמעט על הכל.

האם מדובר בסופן של המפלגות הללו? עוד אין לדעת. תומכיהן לא התאיידו, והמרכז־שמאל לא קרס, הוא חונה בכחול לבן, ובחלקו הקטן - ברשימה המשותפת.

ייתכן מאוד שאם הבחירות הבאות יתקיימו בעוד ארבע שנים, נראה היערכות שונה בצד הליברלי של המפה. ייתכן שכחול לבן לא תצליח להתקיים בגלל הסתירות הרבות שבין מרכיביה, והללו יחזרו "הביתה", למפלגותיהם הקודמות. יכול גם להיות שיקרה ההפך, ותקום מפלגת מרכז־שמאל ציונית גדולה תחת כנפיה של כחול לבן. מכל מקום, הקול העומד על זכויות האדם, והקול הקורא לשלום עם הפלשתינים, יישמע בקול צלול ורם גם בכנסת ה־23.

ולעניין הצלחת הרשימה המשותפת: הצבעת הערבים אזרחי ישראל היתה - בין השאר - ביטוי להכרתם באפקטיביות של הדמוקרטיה הישראלית, בכך שלהצבעתם יש משמעות, ובכך שעם כל כעסם על הממסד ועל האפליה, ועל ההיסטוריה הכאובה, לא כולם דומים. יש הבדל בין ימין שמרן, המתגאה בחקיקה מפלה, ובין המחנה הליברלי, על גווניו, הרחוק מלהיות מושלם, ואף על פי כן רואה בהם ראויים לזכויות שוות.

העובדה שקואליציה בין מפלגות ציוניות לבין הרשימה המשותפת לא היתה מעשית באף אחד משלושת הסבבים, אינה נובעת רק מתופעת בל"ד, אלא גם בגלל תפיסתם הבעייתית של אנשים המאמינים בפתרון שתי המדינות, המאמינים בשיתוף יהודי־ערבי ואשר המכנה המשותף ביניהם ובין מחנה השלום הציוני והחילוני הוא רחב מאוד.

היה זה יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, שמצא לנכון להכריז ערב הבחירות האחרונות כי "רוב יהודי הוא מושג גזעני". אם רוב יהודי הוא מושג גזעני, גם מדינה יהודית היא מושג גזעני, וגם ציונות היא גזענות. האם זה מה שחושב האיש ההגיוני והפרגמטי הזה, שהפך בשנים האחרונות לפניה של הקבוצה המהווה חמישית מאזרחי ישראל?

ההפך מגזענות

איני מוכן לקבל שאלה הם דברים הנאמרים לפני בחירות. נציגי הציבור אמורים להיות מחנכי הציבור, לפני הבחירות ואחרי הבחירות, ועליהם להיזהר בדבריהם. אני רוצה להאמין כי עודה יודע היטב שעקרון הרוב היהודי הוא היפוכה של גזענות, וכי הרעיון נועד לשלול אפשרות של מדינה יהודית גם ללא רוב יהודי. אם הוא יודע זאת, אמירתו חמורה במיוחד.

הרעיון הציוני עלה בשנים שבהן הקולוניאליזם היה בשיאו, למרות שלא היה דבר בינו ובין הקולוניאליזם, חוץ מן התוכנית לנצל את העובדה שמעצמות אירופה שלטו בשטחים בחלקים אחרים של העולם, ויכלו להציע לעם היהודי הנרדף והמוכה פיסת ארץ שבה יוכל לחיות את חייו. ברור היה מלכתחילה כי בפיסת ארץ זו, יהיה מקומה אשר יהיה, יתקיים רוב יהודי כדי שבניגוד למקרים אחרים בעולם (כמו דרום אפריקה, למשל), לא יהיה מצב שבו מיעוט ישלוט ברוב.

גם כאשר הימין בארץ טעה את שתי הטעויות ההיסטוריות הנוראות שלו, כאשר התנגד להצעת החלוקה של ועדת פיל ב־1937, וכאשר התנגד לתוכנית החלוקה של האו"ם עשר שנים מאוחר יותר, הוא לא העלה על דעתו את החלופה של הקמת מדינה לפני יצירת רוב יהודי, והעדיף להמתין עד להיווצרותו של רוב כזה.

המאבק של הרצל לזכות ב"צ'ארטר" שיאפשר ליהודים להקים לעצמם בית לאומי, כדי שזה יאפשר להם לקלוט יהודים אחרים, לא הסתיים כאשר הצ'ארטר התקבל עם הכרזת בלפור, ואחר כך - על ידי חבר הלאומים. נכון שמבחינת הערבים שחיו בפלשתינה של אותה תקופה, היתה הכרזת בלפור בבחינת התעלמות מקיומם, לטובת ציבור שהמשיך לחיות באירופה, אבל מבחינתו של העם היהודי היה ברור לחלוטין שלא תתממש הבטחת העולם לאותו בית לאומי, אלא אם כן ביחידת השטח שתוקצה לעם היהודי ייווצר רוב יהודי.

אי אפשר לצפות מערבים, שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם חיו בארץ הזו, וראו בכך שאבותינו הגיעו לכאן פלישה ודחיקת רגליים, שיקבלו בברכה את הרעיון הציוני. יש בינינו, ערבים ויהודים, שיח מתמשך בשאלה מי "יותר קורבן", וסביר להניח שלא נוכל להסכים על כך, ויכול להיות שזה לא כל כך חשוב.

אבל הצלחנו להוכיח לעצמנו שהחיים בשכנות קרובה, אפשריים. אנחנו איננו ממהרים לוותר עליהם, והם לא ממהרים לוותר עלינו. הרצון שלנו ברוב יהודי רחוק מגזענות כרחוק מזרח ממערב, כל עוד אינו כרוך בהזיות על טרנספר וגירוש כדי להשיג רוב זה; מדובר בהפך מכך: נכונות להקטין באופן משמעותי את מרחב השליטה הישראלי, כדי להבטיח רוב יהודי על מנת להבטיח שלעולם לא יהיו יהודים ללא בית, ושלצידנו תקום מדינה פלשתינית שבה יהיה רוב פלשתיני, ואשר תבטיח, מצידה, כי לעולם לא יהיו פלשתינים ללא בית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו