מדוע נתניהו ניצח

אנחנו עוד לא יודעים אם נתניהו יוכל להרכיב ממשלה בכנסת שנבחרה עכשיו, אבל ברור שהוא ניצח ניצחון אישי ופוליטי גדול. במצב עניינים רגיל, מנהיג שעומד מול אישומים כמו אלו שהוטחו בו, לא היה מעז להעמיד עצמו לבחירה. אם היה מעז, מפלגתו היתה מסכלת את זה או שהיתה נכשלת בקלפי.

נתניהו בלם ב־2019 א', נותר על רגליו ב־2019 ב', ועכשיו, אחרי הגשת כתבי אישום חמורים ונוכח מערכת התביעה הכללית של מדינת ישראל - פרץ להישג אלקטורלי סוחף במחזות התמיכה שלו.

ברור שההסבר טמון באי־אמון של הציבור במערכת אכיפת החוק, במשטרה, בפרקליטות וביועץ משפטי. אבל מה הסיבה לאי־אמון? מגיני המערכת הזאת אומרים לנו שנתניהו מסית נגדה. הוא כביכול בעל כישורים מעין־פלאיים המצליח להפיל ברשתו את הציבור התמים, או השוטה, חסר ההבנה בסדרי ממשל של רפובליקה ראויה.

הטענה הזאת מיטלטלת בצורה מגוחכת בין רגשי עליונות לרגשי נחיתות. היא מייחסת ליריב נתניהו יכולות רטוריות גאוניות, על־טבעיות כמעט, אבל מתנשאת מעל תומכיו. 

כך או אחרת, נתניהו אדם מוכשר, אבל אין לו יכולות על־טבעיות. ורבים מבוחרי נתניהו אולי משתייכים לשכבות שהן יחסית עניות יותר ומשכילות פחות, אבל הם רציונליים לא פחות מהתומכים של המחנה הנגדי. לפעמים השכלה מעוורת, בייחוד כשהיא מתנוונת לכדי יהירות.

המציאות הפוליטית ההפכפכה עלולה להפריך לחלוטין עמדות שנראות מובנות מאליהן לאנשים הנאורים והמשכילים, בעלי ההבנה הפוליטית הדקה כביכול. הרוח הדמוקרטית מבוססת על ההבנה שיש בפוליטיקה חוסר ודאות מעשי ומוסרי מובנה, ואיש אינו מחזיק בידו את "אבן החכמים" הפוליטית.

לכן, בין היתר, היא שוללת שלטון של "היודעים", של "הראויים לשלוט" נוסח אפלטון. זה אחד היסודות ההכרתיים החשובים של עקרון הריבונות של האזרחים ושל הדרישה שהממשל יותנה בהסכמתם.

כדאי שמי שהוכו בבחירות יפסיקו להתחבא מאחורי הטיעונים על יכולותיו של נתניהו ועל הנחיתות־כביכול של תומכיו, ויתבוננו באמת הבהירה הנשקפת מהקלפי: ציבור שנזעק להגן על הריבונות שלו מול היומרנות השתלטנית של שכבת המנהלים הצבאיים, המשפטיים, התקשורתיים, הכלכליים והאקדמיים. כשרוצים להסתייג קוראים לזה פופוליזם, אבל בעצם בעל הבית כאן אומר "זה שלי". 

הציבור אולי מקווה שיוחל החוק על הבקעה ועל גושי היישובים בשטחים. אולי הוא גם שם לב לפיתוח האינטנסיבי, לגידול העצום בתל"ג או להצלחה המדינית של ממשלות נתניהו. כל זה היה אולי מסביר ניצחון של הליכוד, אבל לא כאשר מנהיגו עומד בפני אישום בשוחד. אין הסבר אחר - הציבור חושד שמערכת אכיפת החוק הופעלה להדחת בנימין נתניהו ויחד איתו להדחת הציבור ממעמדו כריבון באמצעות נציגים. זה חשד מנומק, לא בלתי רציונלי, לאו דווקא קנונייתי. 

צריך להבחין כאן היטב: הציבור אינו חבר מושבעים, ולא הוא המופקד על הכרעה בהאשמות שהוטחו בנתניהו. אבל מערכת אכיפת החוק תלויה, לשם עצם יכולתה לתפקד, באמון הציבור בדרכי פעולתה. היועץ לא פעל כשהתגלתה סחיטה של עד מדינה. לא הוסבר לנו מדוע אפילו לא נחקרו, קל וחומר לא הואשמו, אותם השרים בממשלת 2015-2013 וחברי הכנסת שניסו לסגור את "ישראל היום" תמורת סיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות".

אלה רק דוגמאות ממסכת גלויה לעין הציבור, גם הציבור הלא נאור כביכול. כשלים כאלה טיפחו את החשד בתקפות של כתבי האישום. כאשר מערכת אכיפת החוק חוקרת ומאשימה אדם שהציבור בחר בו להנהגה, אנשיה חייבים להבין שאמון הציבור הוא הקרקע הפוליטית שהם עומדים עליה או חלילה נבלעים בה. אסור שהם יצטיירו כאילו הם דייגים או ציידים. ודאי שאסור שיצטיירו כאילו הם שחקנים פוליטיים.

הקצינים, הפרקליטים והיועץ, ואחר כך גם השופטים, הם חברים נכבדים בשכבת המנהלים של החברה הישראלית. רום מעמדם הופך אותם למועדים במיוחד ליהירות ולשתלטנות. וכאשר פוליטיקה מתקטבת בין "נאורים" ל"נבערים" כביכול, כמו שקורה לאחרונה לא רק אצלנו, הנטיות האנושיות הקבועות האלה נעשות מסוכנות ממש. הציבור הישראלי בלם אותן עכשיו.

פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו