אחרי שנה מטלטלת, הימין נוהר לקלפיות

עברנו שלוש מערכות בחירות. הותשנו - אבל זכינו. לא, עוד לא בבחירות עצמן, אבל בָּאֱמֶת. בחזרתה של הראייה המפוכחת של המציאות.

קיבלנו הזדמנות להתחיל מחדש. לעשות את מה שלא עשינו ב־ 1977, ב־ 1992, וב־1999. כי בשונה ממהפך 77', השתחררנו מרגשי הנחיתות מול השמאל והבנו ששינוי במערכת הביורוקרטית והמשפטית הוא לא פחות חשוב ממהלכים לאומיים אידיאולוגיים. ובשונה מ־92', איננו מתרגשים מהניסיון להפילנו בתואנה ששלטון הימין מסואב, מזהים את ה"תרגיל המסריח" של השמאל, ומודעים למעורבותו שלו בשחיתות. ובשונה מ־99', פיתחנו אחריות לאומית, והבנו שאסור לתת יד להפלת ממשלת ימין מתוך גחמה נאיבית שהישועה תגיע דווקא משמאל. ומעל לכל, קיבלנו הזדמנות להמשיך ולדבוק בטוב שהיה לנו בארבע השנים האחרונות. הממשלה הימנית ביותר, עם ההישגים הכלכליים והמדיניים הטובים ביותר שידעה מדינת ישראל אי פעם.  

אבל כל זה לא קרה בקלות. היתה זו שנה לא פשוטה, מטלטלת ומערערת, שבה הדה־לגיטימציה נגד הימין הגיעה לשיאים חדשים. ראש הממשלה מוצג כאויב המדינה, בוחריו הם נתינים, מגעילים ו"חארות" וחברי הקואליציה החשוכים וצמאי הכסף שלו מככבים במודעות אנטישמיות. ההסתה הזאת, שאכן גרמה לנו להתכופף לא פעם, להיסדק מעט, לעיתים גם להתבייש, גדשה כל כך, שכבר איננו יראים ממנה עוד. להפך, התעוררנו, הזדקפנו ונעמדנו על רגלינו, נכונים לקרב האחרון. גאים מתמיד להגן על נשמת אפה של המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו.

כי מה שהתחיל לפני שנה כעוד תרגיל "רק לא ביבי", התברר כמסע שיטתי לכתיבה מחודשת של מגילת העצמאות, שבה חוק הלאום מבוטל, חוק השבות נתפס כבלתי שוויוני, והדגם המועדף הוא מדינת כל אזרחיה. במגילה החדשה, הדמוקרטיה אינה עוד שלטון העם, אלא נחלת האדם החושב; הבוחר נכון. במגילה החדשה, המדינה הדמוקרטית כפופה למערכת שלטונית אחת, והחוק נתון לפרשנות היושבים על כס השפיטה. 

ובצד הוויכוח על אושיות היסוד של המדינה, חזרה לזירה גם א"י השלמה והיפה. השד השמאלני השתחרר הפעם מן הבקבוק מוקדם מן הרגיל. שכן, רבין היה "ימני" וביטחוני לפני הבחירות, תחת מפלגת "ליכוד ב'" - ונגרר לאוסלו רק לאחריהן. ברק שינה את שם המפלגה ל"ישראל אחת" והתאחד עםגשר, ורק לאחר שזכה, הפך למחזר של ערפאת בקמפ דיוויד. ובדומה, אולמרט התמודד על רקע תמונותיו של אריאל שרון, ורק לאחר הבחירות מסר לאבו מאזן את הכותל על מפית. אבל כחול לבן שכחה הפעם שהיא עדיין בקמפיין ונחשפה. אחרי שעפר שלח הזכיר את תמיכת המפלגה בהתנתקות ביו"ש, גנץ התנה את תמיכתו בתוכנית המאה בהסכמת הפלשתינים והקהילה הבינלאומית (קרי, התנגד לה), ועמיר פרץ חשף את ההסכם להקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. 

השנה האחרונה, אם כן, נתנה לנו בימין הזדמנות, אבל גם טעימה. טעימה מדאיגה מן האופוזיציה והסכנה שטמונה - לא באובדן המשרה, אלא בסופה של הדרך. והטעימה היא כה מרה שאנחנו נוהרים לקלפיות. נוהרים, כל עוד נפשנו הומייה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו