מה משתק את הפוליטיקה הישראלית?

תהיה מה שתהיה תוצאת הסיבוב השלישי ברצף הבחירות, היא לא תסיים את המשבר הפוליטי המבני. ניצחון ברור של אחד הצדדים רק ידחה אותו לזמן מה. צדדים אחדים בו אינם ייחודיים לישראל. גם באירופה ובארה"ב ניכר אי־שקט חברתי־מעמדי, וכתוצאה ממנו חוסר יציבות בזירה המפלגתית החיונית לדמוקרטיות ייצוגיות. נזילוּת, אי־ודאות וערעור מוסכמות מאפיינים שם כיום אפילו דמוקרטיות דו־מפלגתיות ותיקות ויציבות. 

טיבו של חוסר היציבות אינו ברור. התרעות מ"פשיזם בשער" או מאֵימי הקומוניזם אינן אלא ניסיונות לא מוצלחים להבין צרות חדשות במונחי צרות ישנות. הסברים משמעותיים יותר ממוקדים בתת־תפקוד של מדינות לאום ובהשלכות חברתיות־מעמדיות של גלובליזציה והגירה בלתי מבוקרות. אבל בישראל חוסר היציבות הכללי משתלב במשבר חריף בשיטת הייצוג הדמוקרטי שלה. 

על פני הדברים, המשבר המשטרי הנוכחי בישראל נובע מהעובדה שהתיקו בין הגושים הפוליטיים העיקריים, הדומה לתיקו שגרר ממשלות אחדות ב־1984 וב־1988, השתלב עתה בצמצום ניכר של גמישות הפעולה של הליכוד ושל יכולתו לקשור קואליציות, עקב העימות החזיתי בינו לבין המערכת המשפטית. עד כה הפוליטיקה הישראלית היתה במידה רבה "פוליטיקה של הסכמה" ופשרה. זה אִפשר את הקמת ממשלות האחדות, למשל. אבל כישרון הפשרה אבד כמעט כליל, בגלל המִשפוּט הגובר וההפללה של יחסי פוליטיקאים־עיתונאים.

מערכת המשפט היא מעצם טבעה מערכת של הכרעה: דנים, ובסוף מישהו מכריע. ככל שגובר עירוב המשפט בפוליטיקה הישראלית, ככל שהוא נעשה פוליטי והפוליטיקה נעשית משפטית, מתבסס יותר ויותר דפוס של "פוליטיקה של הכרעה". אבל שלא כמו בארה"ב או בבריטניה, שתי מדינות שנהוגה בהן "פוליטיקה של הכרעה", במקרה הישראלי ההכרעה מסורה לא לפוליטיקאים שניצחו בבחירות והם נבחרי הציבור, אלא למעין־פוליטיקאים משפטיים, פקידים בכירים. אנשי החוק והסדר שלנו יורדים לעמק העכור של הפוליטיקה כדי להציל אותה מחטאיה - ובעצם משתקים אותה. 

במצבנו האומלל, הפוליטיקאים אינם יכולים להתפשר ולהגיע לפתרונות מעין אלו של ממשלות האחדות בשנות ה־80 או זו שהציע לא מזמן הנשיא ריבלין. פועל עליהם מבחוץ גורם פוליטי־משפטי שאינו יודע פשרה מה היא. זרע הפורענות הנוכחי נזרע בנאום הראשון של גנץ. הוא הכריז בו על נאמנות ללא סייג לקביעות הפוליטיות של המערכת המשפטית, שכמובן מוצגות לנו כאילו אינן פוליטיות. הוא הגדיר בו את כחול לבן כמפלגת מנדרינים, כלומר מומחים צבאיים, כלכליים, משפטיים, תקשורתיים, אקדמיים או דיפלומטיים, והכפיף אותה למסדרים (או ל"חונטות") של המקצועות החופשיים והעסקיים בישראל. אתמול בראיון רדיו הכריז שהוא מקבל את "עליונות" המערכת המשפטית על הפוליטית. לכן כחול לבן אינה כשירה לפשרות פוליטיות. כשמחברים לזה עימות של מערכת החוק והסדר עם מפלגת שלטון יריבה, מקבלים את הפלונטר הנוכחי. 

אלה מאפיינים המיידיים של הפלונטר. אבל חומרתו הרבה נחשפת יותר כשמבינים שהוא נקודת שפל עמוקה במשבר פוליטי ארוך שתחילתו בהתפרקות ממשלות האחדות של שנות ה־80 ב"תרגיל המסריח" של שמעון פרס ב־1990. פוליטיקת הפשרה הישראלית נבעה משיטת הבחירות היחסית הקיצונית שטיפחה ריבוי של מפלגות וכפתה עליהן להתפשר. אבל הכפייה שאִפשרה משילוּת בשיטה הזאת התבססה על העוצמה של מפא"י, ואחר כך על העוצמה של שתי היריבות, הליכוד ומפלגת העבודה. ב־1990 המבנה המורכב הזה התערער, ומאז עוסקים בהטלאה מגושמת שלו, כמו בבחירה ישירה לראשות הממשלה או בהעלאת אחוז החסימה. הפלסטרים האלה לא מנעו את תהליך ההחלשה של המערכת הפוליטית, שהיה תנאי מקדים לחדירה המזיקה של מערכת המשפט אל הזירה הפוליטית. 

לפיכך קיבלנו משטר היברידי לא מתפקד. על שיטת הבחירות היחסית, המחייבת "פוליטיקה של הסכמה", הורכבה מערכת משפט שנעשתה יותר ויותר מכשיר פוליטי בידי אליטות תנועת העבודה לשעבר, כמו שהראה פרופ' מאוטנר. התוצאה היא אי־יכולת להגיע להכרעה, בגלל שיטת הבחירות היחסית, ואי־יכולת להגיע להסכמה, בגלל המשפוט של הפוליטיקה. 

פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו