יוסף בן ישראל הפך את תרבות המזרח לחלק מהישראליות, והוא נפטר בזמן שבו יותר אנשים רוקדים לצלילי דרבוקה מאשר לצלילי קונצרט וינאי • והצביעות של שונאי דוכני הנחת תפילין
לכל מהפכה יש פנים ושם שנישא על שפתי ההמון, אבל בחושך שמאחורי הבלורית הבוהקת באור הזרקורים, מסתתרים פנים לא מוכרים ושמות כמעט אלמוניים. אנשים שבמשך חיים שלמים, באיטיות והתמדה פקידותיות, הוסיפו בכל יום עוד גפרור למגדל. הם חיכו לרגע שבו יופיע הגץ הנכון, זה שיבעיר את מפעל חייהם באור הברור והבהיר של הצדק.
צילום: דויד פרץ
כזה היה יוסף בן ישראל, איש שמפעל חייו היה הנכחת המוזיקה כמייצגת התרבות המזרחית בישראל. סיפורו האישי הוא בעצם סיפור התקבלותה של התרבות המזרחית בישראל. מאז 1950 ניהל בן ישראל את המחלקה למוזיקת פולקלור ״בקול ציון לגולה״, תחנת רדיו שהקימה הסוכנות היהודית כדי לשדל יהודים מכל העולם - ובעיקר מארצות המזרח - לשוב ארצה. אם זה נשמע לכם תפקיד גדול למוזיקולוג צעיר בן 22ֿ, קראו שוב את הגדרת התפקיד. המחלקה לפולקלור היתה בעצם שם מכובס לכל מה שלא התיישר עם החזון התרבותי שמדינת ישראל הצעירה דמיינה שהחזיקה בו.
מדיניות כור ההיתוך של שנות החמישים רצתה ליצור ישראלי חדש, צבר מחוספס, כזה שלכאורה חף מגלותיות ושהותך מכל תפוצות ישראל. אך כפי שגילו העולים מהמזרח, המשמעות של כור ההיתוך היתה להיות ישראלי עם "מנטליות של קונצרטים בווינה", וכדי להתקבל כשווים פחות בין שווים יותר, נדרש מהם לפני הכל להשיל מעצמם כל דבר שהריח ולו במקצת כ״מזרחי״. המודל הנכון ליפי הבלורית והתואר היה צעיר, בהיר, חילוני ונאמן למדינה.
נכון, גם יוצאי אירופה התבקשו לוותר על תרבות היידיש כדי להקים פה חברה חדשה ואירופית, אך העולים מהמזרח התבקשו בעצם לוותר על שפתם, דתם, תרבותם. למוזיקה הסימפונית מווינה ומגרמניה היה זמן שידור ותקציב ממשלתי, אבל את כל העוד והדרבוקה דחקו יחד אל מגירה קטנטנה שעליה נכתב "פולקלור".
בן ישראל קיבל בסך הכל עשר דקות ביום כדי לשדר ברדיו משהו מאוצר המוזיקה של יוצאי תימן, עיראק, בוכרה, הקווקז, טורקיה, איראן, מצרים, לוב, אלג׳יריה, תוניסיה, מרוקו ועוד.
הוא עמד חסר אונים מול עשרות מוזיקאים שהגיעו ארצה בגלי העלייה הגדולים של שנות החמישים - עבורם הוא היה הצוהר הזעיר שהיה יכול לתת ליצירתם ערך והכרה כתרבות. בן ישראל נלחם על כל דקה של זמן אוויר בקול הגולה, וב־1953 עבר לקול ישראל, שם ייסד וניהל את "המדור לפולקלור ומוזיקה מזרחית", והחל את המהפכה השקטה שלו להפיכת התרבות של יוצאי המזרח לחלק מהישראליות.
בן ישראל פתח את שערי הרדיו לאהרון עמרם, פלפל אל־מסרי, פטי ארמו (זמר נפלא, שכיום מוכר רק כאביו של קובי פרץ) והגילוי המשמעותי ביותר - ג׳ו עמר. בן ישראל גרם לעמר להקליט שירים בעברית ולהפוך את המוזיקה היהודית־ערבית לפיוטי קודש. נרעש מאירועי ואדי סאליב ב־1959, הקליט עמר את השיר ״לשכת עבודה״, למרות התנגדותו של בן ישראל לקו הרדיקלי שבן טיפוחיו יצר. שיר עם צליל ערבי למהדרין, שרובו בערבית ובעיקר אומר את האמת של המזרחים באותה תקופה.
אחרי ״לשכת עבודה״ עמר ניסה את מזלו בשירי פופ עבריים, יצר פופ אמוני, וכך הקדים את חנן בן ארי וישי ריבו בחמישים שנה. אך כוכבו דעך ועמר עזב את הארץ כדי להיות חזן בתפוצות. מדי פעם שב לארץ כדי להתארח בתוכניות בידור, שבהן הדגים כיצד הוא שר נהדר כתמיד - גם ביידיש.
בשנות השבעים התרבו הפסטיבלים בקול ישראל, פסטיבל הזמר, פסטיבל חסידי, פסטיבל שירי יידיש, פסטיבל שירי תנ"ך ופסטיבל ילדים - חוץ מפסטיבל למוזיקת יהודי המזרח. כשבן ישראל עמד מול מנהליו בקול ישראל ודרש מהם פסטיבל שכזה, אמר לו אחד מהם - נו, בסדר, נזרוק לך עצם. למרות העלבון, משנת 1971 ואילך הפיק בן ישראל את פסטיבל הזמר המזרחי.
גם אם בתחילה שרו בו זמרים מזרחים כמוטי פליישר, ששי קשת ושוקולד מנטה מסטיק, לאורך העשור שבו התקיים הפסטיבל, הוא הזניק את העשייה הענפה של כישרונות כאביהו מדינה, שימי תבורי, אבנר גדסי, אורי שבח, משה הלל, בעז שרעבי ועפרה חזה.
צילום: מרים צחי
ב־1977 הודה בן ישראל שלמרות ההתעוררות של מוזיקת הקסטות, איו לו רשות ממנהליו בקול ישראל לשדר את המוזיקה של אהובה עוזרי ודקלון, בשל ״רמתם הנמוכה של הטקסטים, העיבוד והליווי״. התשובה לאפליה הממסדית הגיעה כשזוהר ארגוב זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי עם ״הפרח בגני״ של אביהו מדינה. גם אם מעטים כבן ישראל הבינו את זה בזמן אמת, כיום זה ברור לחלוטין ש״הפרח בגני״ הוא שיר ישראלי, ללא רבב של פולקלור ועד לשד עצמותיו התרבותיות.
בשבוע שעבר נפטר בן ישראל בגיל 92. בשנותיו האחרונות חש בן ישראל, ובצדק, שמעטים יודעים על עשייתו. למזלנו, חוקר המוזיקה העברית דודי פטימר ראיין את בן ישראל בשנותיו האחרונות, ותיעד את מפעלו באתרו ״דודיפדיה", שם העניק לו מעט מן ההכרה הראויה לאיש.
בן ישראל הלך לעולמו בארץ ישראל, שבה נכדים של מפא״יניקים רוקדים לצלילי הדרבוקה יותר מאשר לצלילי קונצרט וינאי. שוויון מזרחי עדיין לא מצוי עימנו, תהליך התגבשות הישראליות לא הושלם, אך מוזיקה תמיד מסמנת את העתיד לבוא. במבחן הזמן, הזרעים הטובים שבן ישראל שתל לאורך העשורים הבשילו והפכו את מוזיקת הפולקלור מפעם, למה שהיא כיום - מוזיקת עם.
רבות ומיותרות דובר באיסור הצבת דוכני הסבר והנחת תפילין סמוך למוסדות חינוך בתל אביב. בין שזו אמת או חדשווא, התמיכה הנלהבת של רבים בארשת החברתית, הבהירה שעבור קהל גדול, הנחת תפילין וכל דבר הקשור להנכחת הדת היהודית במרחב הציבורי מעוררים אימה ונתפסים כהדתה. הדרך משם ועד הכתרת החרדים כווירוס, קצרה ומסוכנת מאוד.
צילום: דויד פרץ
בביקורי האחרון בפריז, ראיתי דוכן להנחת תפילין מול שער הניצחון בשאנז אליזה. בארץ הרעות והחירות, פרט לכמה מוסלמים שהציקו לחסיד, איש לא התלונן על הדתה. מי שבטוח בצדקת דרכו לא חושש מפיתויי דרכים אחרות. חשתי שהנחת תפילין דווקא בשער הניצחון, במקום שבו היטלר חלף במכונית פתוחה מול שורות נאצים, היא הדבר הנכון לעשות, וכך עשיתי.
רבים מצטטים את קרל מרקס כי הדת היא ״אופיום להמונים״ אך מעטים קראו את הפסקה המלאה: ״הדת היא אנחתו של יצור מדוכא, ליבו של עולם חסר לב, כפי שהיא נשמתם של תנאים חסרי נשמה. היא האופיום של ההמונים״.
מי שמודאג מהדתה בעיר העברית הראשונה, צריך לדאוג יותר מחסרון ליבה העירוני, זה שאיבד כל חמלה אנושית, ומאפשר פינויים של תושבי אבו כביר וגבעת עמל מביתם, שמפקיר את תושבי שכונות הפחונים, שמעדיף לנדל״ן כל פיסת דשא, ומקריב למולך את חלשי העיר. כל עוד תימשך ותתגבר בנייתו של מגדל בבל המודרני, כך הביקוש לתפילין יגבר ויאמיר.
משפטים שאנשים אומרים
תחנת רכבת, תל אביב האוניברסיטה
א: (לטלפון) לא צוואה! צו קיום צוואה!!! אל תקשקש לי!
ב: גברת, סליחה, את צועקת, לא נעים לשמוע.
א: תקשיב לי, מה שנעים או לא נעים לך. אתה רוצה שקט? לך לבית קברות!
