מרבדי תעתועים

השקט בעוטף השבוע מעיד כי חמאס מחפש שקט • בישראל מוכנים להושיט יד, אבל חוששים מאי הנעימות שכרוכה בהסדרה • ובינתיים, תושבי הדרום ממשיכים להיות מוחזקים כבני ערובה

הדרום השנה אדום מתמיד, ופופולרי מתמיד. החורף הממושך והגשום, ומרבדי הכלניות שבאו בעקבותיו, משכו אליהם בשבועות האחרונים המוני ישראלים. רובם באו בסוף שבוע: למרוץ הכלניות, או סתם לטייל עם הילדים. לא מעט גם גנבו יום חופש באמצע השבוע. הם יכלו ליהנות מהיופי של הנגב המערבי עם הרבה פחות תנועה ומטיילים סביבם.

ספק אם מישהו מהתיירים־לרגע היה מוטרד מהמצב הביטחוני. קצין תותחנים מאבטח מטיילים ליד קיבוץ רעים בדרום

ספק אם מישהו מהתיירים־לרגע היה מוטרד מהמצב הביטחוני. ובצדק לא. העוטף היה שקט השבוע, שקט מאוד. חמאס עמד בהתחייבותו למצרים, עצר את שיגור המרגמות ובלם כמעט לחלוטין את הפרחת הבלונים. חוליה של הג'יהאד האסלאמי ניסתה אמנם לבצע ביום רביעי פיגוע צליפה מאזור חאן יונס לשטח ישראל, אבל היא סוכלה בידי כוחות צה"ל והימ"מ. נוכחותה של היחידה המשטרתית המיוחדת בשטח אינה מובנת מאליה: היא אינה כוח בט"ש, אלא כוח מובחר למשימות מיוחדות. אם היא הוקפצה לגזרה, סביר שמישהו ידע או העריך שמשהו צפוי לקרות.



בימים אחרים, הרג אנשי הג'יהאד היה מוביל להסלמה. חמאס היה מגיב, ישראל היתה מגיבה על התגובה, וחוזר חלילה, עד שהמצרים היו מתערבים ועוצרים את הבלאגן. אבל הימים הנוכחיים אינם רגילים בשום מובן. חמאס מחפש שקט, לא הסלמה. מבחינתו, העובדה שישראל טיפלה שוב בכאב הראש של הג'יהאד האסלאמי היא לא קללה אלא ברכה.



הסגירה המהירה של האירוע הזה אפשרה לצדדים להמשיך ליעדם העיקרי - הסדרה, או בשמה המחייב פחות - הרגעה. לאחר שחמאס מילא את חלקו, הגיע תורה של ישראל, שאפשרה לא רק הרחבה מחודשת של מרחבי הדיג ל־15 מייל ימי, אלא גם הגדלה של מספר הסוחרים שיוצאים מהרצועה ל־7,000. אם השקט יימשך, צפויה ישראל לחדש בקרוב את הכנסת המלט לעזה, ואפשר שגם תגדיל שוב בהמשך את מספר אישורי העבודה.



"סוחרים" הוא בעיקר שם מכובס לפועלים. הדרום משווע לידיים עובדות: בחקלאות, בבניין, בעבודות מזדמנות. רבים מתושבי הרצועה עבדו בעבר באזור. הם בנו את אשקלון, וקטפו בעוטף. רובם מדברים עברית שוטפת. חלקם ממשיכים לקיים קשרים שוטפים עם המעסיקים שלהם בעבר.



ההבנה בישראל היא שכניסת פועלים לארץ היא חיונית כדי לאפשר לכלכלה העזתית להשתקם. כל פועל שעובד בארץ מפרנס לפחות חמש נפשות במישרין, ועוד רבים בעקיפין. הוא ממלא דלק, קונה במכולת, יוצא לבלות. ועוד יותר מזה: יש לו מה להפסיד. אבטלה ועוני מובילים אנשים לייאוש, ולעיתים קרובות לטרור. עבודה ופרנסה נותנות להם אלטרנטיבה. השקט ביהודה ושומרון (למרות כל הנפצים המדיניים והביטחוניים) הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך.



צה"ל תומך במוצהר בהגדלה נוספת של מספר האישורים, אפילו מעבר ל־10,000. זאת מדיניות קבועה שהרמטכ"ל כוכבי ממשיך בה את קודמו איזנקוט, שמבקשת להציב מול הצד השני גזר ומקל: יהיה שקט - תעבדו בישראל ותתפרנסו. לא יהיה - תאכלו קש.



בעבר טרפד חמאס כמעט כל ניסיון לייצר שגרת חיים ועבודה כזאת. יצרו כארגון טרור גבר בכל פעם על הגיונו כשליט, והוא ניצל את היתרי העבודה כדי לנסות לסנן פיגועים לישראל. זאת גם הסיבה שהשב"כ התנגד בעקביות להגדלת מספר הסוחרים־פועלים. מבחינתו, פחות נכנסים לישראל שווה פחות איום ביטחוני.

אבל האינטרס הישראלי הוא גדול מהחשבון הפשוט הזה. הביטחון הלאומי יודע לקחת סיכונים. לכן גם תמכו ראש הממשלה ושר הביטחון בהגדלת ההיתרים. לו לא היינו ערב בחירות, המספר היה גדל משמעותית כבר כעת. חששם (המובן) היה שמהלך כזה ייתפס ככניעה לטרור הבלונים והמרגמות.

סיוע או מלחמה

ישראל דיברה בשבועות האחרונים בשני קולות בענייני עזה. בחוץ היא איימה במלחמה, בתוך חדרי הדיונים (שהובילו המצרים) היא היתה פרגמטית בהרבה. צריך לשים את ההצהרות בפרופורציות: אין גורם אחד בישראל שחושב שיצמח משהו טוב ממבצע רחב בעזה. כולם אמנם מדברים על כך ש"מתישהו" יידרש מבצע נרחב למיטוט חמאס, אבל איש לא רוצה להגיע ל"מתישהו" הזה.

מבצע נרחב פירושו חיילים ואזרחים הרוגים, וכמובן פלשתינים רבים, ונזק כבד לרכוש ולכלכלה משני צידי הגבול. אורכו לא ברור, וסופו עוד פחות. אם ישראל לא תמוטט את חמאס, היא תחזור לנקודת ההתחלה ותיאלץ לדבר איתו. אם היא תיפטר מחמאס, היא תידרש למצוא שליט יעיל אחר ברצועה כדי שלא להידרש לשלוט ב־2 מיליון תושביה בעצמה.

באופן נורמלי, ישראל היתה אמורה לשאוף לכך שהרשות הפלשתינית תחזור לשלוט ברצועה. זה גם החזון שמופיע ב"עסקת המאה" של הנשיא טראמפ. אבל המדיניות הישראלית בעשור האחרון היא לבדל בין עזה לרצועה, כדי שלא לייצר ישות פלשתינית אחת. גרוע מכך, בעיני ההנהגה הפלשתינית, ישראל פועלת הפוך מהאינטרס שלה: מחלישה את הרשות ברמאללה, ובאותו הזמן מחזקת את חמאס בעזה.

במערכת הביטחון מקווים שהמהלכים האחרונים יקנו לישראל תקופה של שקט. ניסיון העבר מלמד שזה יחזיק מעמד זמן קצר בלבד. המצב ברצועה קשה, וחמאס נואש להתקדם. הוא רוצה הרבה יותר, והרבה יותר מהר. אם הוא לא יקבל (פרויקטים, היתרי עבודה, סיוע כלכלי והומניטרי), גם הטרור יחזור ויחד איתו תופי המלחמה.

בפיקוד הדרום מוכנים עם התוכניות המבצעיות לכל מתאר אפשרי - מכיבוש הרצועה ועד מבצע מוגבל ללא כניסה קרקעית - אבל קשה לאתר בו להט לפעול. בכיריו פרגמטיים ומנוסים מאוד. גם לאלוף הפיקוד הרצי הלוי וגם למפקד האוגדה אליעזר טולדנו יש מספיק שעות דרג מדיני כדי להבין ולנתח במדויק את המצב. ממילא, שניהם עשויים למצוא את עצמם בקרוב בתפקידים אחרים: הלוי מיועד להיות סגן הרמטכ"ל הבא, וטולדנו יקודם בדרגה ויצורף למטה הכללי - אחרי שני תפקידי תא"ל בלבד - כאשר על הפרק אפשרות שימונה לראש אמ"ן הבא.

בינתיים, שניהם עסוקים ביחיא סינוואר, שמאז מבצע "חגורה שחורה" מתגלה כמחושב מתמיד, ומבין שהדרך להישרדות הרצועה - ולשרידות שלטון חמאס בה - היא כלכלית־אזרחית, ולא צבאית.

המדיניות הזאת שמוביל סינוואר - למרות לא מעט התנגדויות פנימיות - נותנת לצדדים קרקע לא מבוטלת לצעוד עליה. בישראל מוכנים להושיט יד, אבל לא בגלוי. החשש הוא לא מהמגע עם אויב, אלא מאי הנעימות שכרוכה בהסדרה (סליחה: הרגעה) שלא כוללת בתוכה את סוגיית האזרחים הישראלים וגופות החיילים שמוחזקות ברצועה.

חמאס דורש עבורם מחיר נפרד, גבוה, שישראל אינה מוכנה לשלמו, בוודאי לא ערב בחירות. לאחריהן, היא תידרש לדון בכך, ולו מהבחינה הערכית. האם ראוי להחזיק את תושבי הדרום בני ערובה לעניין הומניטרי מובהק, או שאולי כדאי דווקא לשלם מחיר (מינימלי ככל האפשר) ולסגור את הפרשה. זה כבר יונח לפתח הממשלה הבאה, לכשתקום. אם תימנע מכך, יחזור גם הטרור לעוטף, והאדום כבר לא יהיה רק מנת חלקם של המטיילים והכלניות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו