מייד כשהוכרז על תוכנית השלום של טראמפ התלוננו רבים שהיא מנוסחת "במעמד צד אחד בלבד". אבל זו איננה תוכנית שלום, אלא עסקה המוצעת לצדדים, כלשון מנסחיה. אחד מתנאי העסקה מתיר לישראל להחיל את החוק בבקעה. בזה עיקר חשיבותה: מענה לאינטרס ישראלי חיוני ביותר, בלי מקום לווטו פלשתיני או אירופי. על זה גנץ רוצה לוותר?
כדי להבין מדוע זה אינטרס ישראלי חיוני, צריך להבין את האינטרס הפלשתיני ההפוך. מדוע כשלו הניסיונות של ממשלות ישראליות ליישב את הסכסוך עם התנועה הלאומית הפלשתינית, ולבסוף כשל באופן מכריע הניסיון של ממשל אמריקני פרו־פלשתיני לאכוף הסדר פוליטי? הפלשתינים ברחו בכל פעם שהבינו שתנאי ההסדר יקשו עליהם לעשות אותו לשלב מכין בדרך לחיסול המפעל הציוני. הגירה של פלשתינים ולא־פלשתינים לארץ היא תנאי מעשי חשוב ביותר לתכלית הזאת. הימנעות עיקשת מהכרה בעובדה שמדינת ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי, או ריבונות פלשתינית במזרח ירושלים - שתי אלה הן תנאים סימבוליים חשובים לחיסול המפעל הציוני, ולוּ בתהליך ארוך שמתחיל בהסדר מדיני. אולמרט ואחריו אובאמה מילאו רק חלק מהתנאים האלה. לכן הפלשתינים הכשילו את שניהם וברחו.
המניע לבריחה הפלשתינית טמון בתקווה האסטרטגית להכריע את ישראל בעזרת עליונות דמוגרפית מוחלטת כמעט בכל הסביבה של ישראל. התקווה הזאת תלויה, כמובן, בקשר קרקעי - וכן חברתי, אידיאולוגי ודתי - בין התנועה הלאומית הפלשתינית לבין העולם הערבי והמוסלמי שהיא שלוחה שלו. העליבוּת הנוכחית של התנועה הזאת נובעת מכמה סיבות, אבל בעיקר מהמשבר הציביליזציוני העצום המתחולל במרחב הערבי והמוסלמי. בגללו היא מתקשה כרגע - רק כרגע! - לאיים על ישראל.
לכן, בתמונת ראי, אינטרס נגדי יסודי ביותר של ישראל - שהוא גם אינטרס של כל מי שרוצים להשכין שלום בלי שתתחסל בעקבותיו מדינת היהודים - הוא מידה רבה ככל האפשר של ניתוק הערבים שבארץ מן העולם הערבי והמוסלמי, ובעיקר ניתוק קרקעי ביניהם. זה חיוני לשם מניעת הגירה המונית מהמרחב המתפורר והרצחני שמסביבנו ולנטרול השפעותיו הרעילות.
הסביבה שלנו מסוכנת לנו בשני אופנים. ראשית, בהתעצמות עוינת של תנועות מעין־אימפריאליות - פן־ערבית, פן־אסלאמית או ניאו־עות'מאנית. שנית, בקריסה ובגלישה של פליטים או בחדירה של טרור אנרכי ורצחני לישראל או לשטחים. לכן חיוני למדינת ישראל גבול ברור ונתון לשליטה בלעדית שלה בינה לבין העולם הערבי והמוסלמי. לא די לה בשליטה קצובה בזמן על הירדן. לישראל יש אינטרס חיוני לעגן את השליטה שלה בבקעה בהחלת החוק הישראלי, לרבות חוק היסוד המחייב משאל־עם על כל הסגה של ריבונות ישראל.
טראמפ צירף הכרה אמריקנית לעיגון החוקי הישראלי. זה מחליש מאוד את התקווה האסטרטגית של התנועה הלאומית הפלשתינית להביס את ישראל בעזרת העולם הערבי והמוסלמי. הדבר עשוי למתן את התנועה הזאת, אולי. לחלופין, זה יסייע לדחיקת ההשפעה הממארת שלה על חיי הערבים בארץ, לטובת אפשרויות פוליטיות מועילות ובונות יותר, ירדניות או מקומיות, להבדיל מן ההרסנות והשחיתות המאפיינות את הרשות הפלשתינית. האפשרות השנייה טובה יותר.
האם את כל זה בני גנץ לא מבין? אי אפשר לצפות שריבונות ישראלית בבקעה תזכה בתמיכה של התנועה הלאומית הפלשתינית, או בתמיכת האיחוד האירופי. כרגע יש תמיכה של ממשל אמריקני פרו־ישראלי. לא תורשה הענשת ישראל בעיצומים על החלת החוק בבקעה. אי אפשר, ולא צריך, לצפות ליותר. כחול לבן אומנם תומכת לכאורה בהחלת החוק בבקעה, אבל בתנאי ש"הקהילה הבינלאומית" תאשר את זה. זו הצהרה שקשה לחזור ממנה, ופירוש הדבר בפועל הוא אי תמיכה בהחלת החוק. גנץ בעצם אומר לנו שהוא יתנדב להחליף את הווטו הפלשתיני בווטו אירופי. אין כאן לא תבונה ולא אומץ.
ריבונות על הירדן היתה צריכה להיות עמדה משותפת של שתי המפלגות הגדולות. גנץ מעד בצעדו הראשון בדרך לממשלת מיעוט במקום ממשלת אחדות.
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו