המפתח להבנת ההתנהגות האנושית - המכלול התרבותי - אינו זוכה לדיון ציבורי ראוי. הוא מאוים מכל הכיוונים. מ"למטה" הוא מידרדר שוב ושוב בתקשורת לקרקס פתטי של היעלבויות, המגויסות לצורך דמגוגיה פוליטית; מ"למעלה" הוא מותקף על ידי טהרני ''משטרת המחשבות'' של התקינות הפוליטית וה"פרוגרס". הגיע הזמן לדיון ענייני.
לקולקטיבים אנושיים, לרבות קולקטיבים לאומיים, יש מאפיינים ייחודיים של תרבות פוליטית. אין זה אומר דבר על כל פרט החבר בהן, אך מאפיינים אלה מסבירים חלק ניכר מהתנהגות הקבוצה. תרבות פוליטית אינה גזירת־גורל המכתיבה באופן דטרמיניסטי את ההתנהגות. היא נתונה לשינוי: הציונות שינתה באופן דרמטי את התרבות הפוליטית של העם היהודי; בטורקיה התחוללו במהלך מאה השנים האחרונות שתי תמורות עמוקות בתרבות הפוליטית - זו של אתא־טורק וזו של ארדואן.
ייחוס מאפיינים תרבותיים לקבוצות לאומיות מעורר רגישויות, אך הדבר מסייע להבנת התנהגותן. בקרב ישראלים רווחים יצירתיות, חוסר סבלנות והתנהגות בוטה. בקרב גרמנים רווח מוסר עבודה גבוה יותר מאשר בדרום אירופה. בשבדיה ובנורבגיה רווחת סובלנות יותר מאשר בפקיסטן או באפגניסטן. באפריקה, באמריקה הלטינית ובהודו רווחת שחיתות יותר מאשר בפינלנד. מי שינסו להבין את הכלכלה, הפוליטיקה, המדע והטכנולוגיה תוך התעלמות מכל אלה, יגיעו במהרה למבוי סתום. קל לחמוק מן הדיון המהותי ולתרץ את ההבדלים באופיים של המשטרים, אך לאורך זמן, התרבות היא המעצבת את המשטרים יותר מכפי שהמשטרים מכתיבים את התרבות.
החברות הערביות במזרח התיכון חולקות מאפיינים רבים של תרבות פוליטית. את כישלונן המהדהד בהתמודדות עם אתגרי המאה ה־21 ראוי לייחס במידה רבה למאפיינים הללו: לחסך הפלורליזם החברתי והפוליטי, לדיכוי נשים ומיעוטים, לפרצי האלימות התכופים ולהימנעות השיטתית, דור אחרי דור, מריכוז המשאבים הלאומיים ליעדים קונסטרוקטיביים של בניין אומה וחברה.
בלא להביא בחשבון את כל אלה, לא ניתן להבין כיצד בוזבזו סכומי עתק - אלפי מיליארדי דולרים - על שחיתות ומלחמות שבטיות, עד שמדינות שזכו מן הטבע בעושר מופלג הידרדרו למצוקה קשה, לכאוס ואף לרעב. התירוצים השחוקים - קולוניאליזם, כיבוש, גלובליזציה ואחרים - גם הם חלק מתרבות פוליטית מתבכיינת, שאינה מוכנה לקבל אחריות לכשליה, ללמוד מהם ולתקן אותם. הודו וסינגפור סבלו לאין שיעור יותר משלטון זר מאשר הערבים; יפן, גרמניה ווייטנאם סבלו הרבה יותר מהם מכיבוש וממלחמות. הנפט הוכח כעושר השמור לבעליו לרעתו גם בעיראק ובלוב וגם בוונצואלה. בכולן הביאה תרבות פוליטית פגומה לסבל אנושי עמוק, למרות העושר המופלג.
טהרני התקינות הפוליטית פוסלים את הלגיטימיות של כל הדיון התרבותי הזה מעיקרו. למרבה האבסורד, הם פוסלים אותו משום שגישת הטהרנים היא גזענית. הם אינם דורשים מעמים "פוסט־קולוניאליים" להיות אחראים למעשיהם, כיוון שזכו במינוי לכל החיים למועדון הקורבנות. מי שנושא בתעודת קורבן ומציג מספיק פיגמנטים, רשאי לדכא את האישה, לתמוך בטרור, להשתולל בכל פעם שהוא נעלב, להחזיק בנשק בלתי חוקי ולהגיב באלימות על פגיעה ב"כבוד המשפחה". רק מי שמתנשא על בני החברה הזו יכול לגלות "הבנה" לכל אלה ולתת לבניה לצמיתות פטור מאחריות לשיפור מצבה.
מכיוון שברירת המחדל של הפרוגרסיבים היא לייחס לזולתם בזדון את מה שלא אמרו, יש להדגיש שוב: המאפיינים האלה של התרבות הפוליטית הערבית אינם מגדירים, כמובן, את אופיו והתנהגותו של כל ערבי, ואינם דטרמיניסטיים (קל וחומר "גנטיים"). אלא שהעובדה שהם יכולים להשתנות אינה אומרת שהם חייבים להשתנות דווקא לטובה, ובמהרה. השינוי הבולט ביותר באזור במאה השנים האחרונות - הרדיקליזם האסלאמי - פגע בסיכוי להתמודד עם אתגרי המאה ה־21.
לתיאור התרבות הזו כ"ג'ונגל" אין תרומה אנליטית להבנת התופעה. הכחשת האופי השלילי של המאפיינים הללו והשפעתם המזקת על סיכויי ההסדר עם הפלשתינים, ועל סיכויי ההיחלצות של הערבים ממצוקתם, היא מכשלה אנליטית וטעות ערכית.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל־אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו