שבועיים לבחירות, ודומה שגם בשמאל מכירים בכך: לא דרכה של כחול לבן כחלופה שלטונית ולא כישורי ההנהגה של בני גנץ עומדים בליבה של מערכת הבחירות הנוכחית. הדברים שעומדים על הפרק, ושסביבם מתנהלים כל הגורמים במערכת הבחירות, הם מעמדו של בנימין נתניהו ודרכו של הליכוד.
זה לקח הרבה זמן עד שהסכימו לבטא גם בשמאל את האמת הפשוטה הזו, אבל הנה זה יוצא, בעיקר כי הדברים הגיעו לדרגת שקיפות שמתקרבת להונאה. כשליברמן מוכן לשבת עם זנדברג, שכינתה אותו לפני שבוע האיש המושחת והגזען ביותר; כשאנשי "הגיס החמישי", כדברי ליברמן, פועלים בציר עם אנשי כחול לבן להימנעות; כשהשבט הלבן של הנדל־בוגי־גנץ סוגר עסקה עם אורלי לוי־אבקסיס - ברור כשמש שאין שום מהות עמוקה שמייצרת קוהרנטיות מינימלית בין חלקי "גוש המרכז שמאל", זולת המאמץ המשותף לסיים את כהונת נתניהו, ולבלום את השינוי שהוביל הליכוד במדינה בעשר שנות שלטונו האחרונות.
בהצהרות של חברי כחול לבן הגיעו הסתירות לכדי אבסורד; ח"כית אחת דורשת להשאיר את הגז באדמה, ואחר דורש להפנות את רווחי הגז להשקעות בחינוך. בהופעות הפומביות בולט חוסר הנכונות להתחייב על עמדה החלטית. "אם נידרש, אם יהיה צורך, אם יתבקש". הדבר הזה מעיד לא רק על חוסר יכולת לגבש אמירה, אלא על היעדר יכולת - וסמכות - לקבל החלטות מעשיות. מותר, ואולי אפילו צריך, לחשוד שהשליטה על המפלגה הזו נעשית מבחוץ; לא במובן הקונספירטיבי, אלא במובן הפשוט: זו מפלגה שתיתן לפקידים לקבוע את התלם, שתאפשר לגופים הלא־נבחרים לעצב מדיניות. זה פירושה של "ממלכתיות" בהקשר הזה. הסימביוזה בין המפלגה הזו לפקידות הצבאית, המשפטית וההסתדרותית - ידועה. ניצחון של כחול לבן ייזקף באופן מובהק לזכות גופים אלה, שללא התערבותם באמצעות תיקי נתניהו לא היה נוצרים מלכתחילה התנאים להפיכת כחול לבן לחלופה. ברור אפוא מי ירוויחו מניצחון של כחול לבן: מי שרוצים בישראל פחות יהודית ומחוברת לשורשיה, בעלי ההון שיחוברו מחדש לעטיני השלטון, אנשי התרבות ש"סבלו" מהקצאת תקציבים לפריפריה, ותרוויח מערכת המשפט, שתוכל לנשום ולדעת שהאיום הגדול עליה הוסר, ועוצמתה המופרזת לא נתונה בסכנה.
ברור גם מי יפסיד. אם מוסכם כבר שכחול לבן היא מפלגה שמנשבת ממנה רוח מנוכרת ל"ישראל השנייה", אז צריך להיות כנים עד הסוף ולשאול: את מי כחול לבן נועדה לעצור, ולמה. והתשובה: את מי שמייצג היום באופן העמוק ביותר את האינטרסים החברתיים, הכלליים והפוליטיים של ישראל השנייה: מזרחים, פריפריה, עולי בריה"מ - ואם מתעלמים לרגע מהשיח, אז גם אזרחי ישראל הלא יהודים. מדובר על עשור של מוביליות חברתית שעומד להיבלם.
ישראל הולכת לבחירות, אפוא, לא על דרך, אלא על השאלה אם המהפכה תיבלם או תימשך. עם כל הקושי שנתניהו עשוי לעורר, הוא עומד לבחירה לא רק כמנהיג, אלא כאמצעי לניצחון על הפקידות. זו דרך הליכוד מול דרך הפקידות, שניצחון שלה הוא במידה רבה סופה של המדינה היהודית כפי שהכרנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו