הליכוד הוא הבית הפוליטי של מרבית המזרחים כבר עשרות שנים. בליכוד הם הפכו למיוצגים כשווים מול שווים, מבלי שמישהו עושה להם טובה ומקשט פה ושם את הרשימה שלו באנשי עדות המזרח. הליכוד היה הראשון שנקט רפורמות ארגוניות מקיפות, ביטל את הוועדה המסדרת שבחרה את רשימת חברי הכנסת, והעביר את זכות הבחירה למרכז המפלגה. במרכז המפלגה המזרחים היו יכולים לבטא את השפעתם באמצעות שותפות תחרותית על מקומם האמיתי. אנשי השכונות, המושבים ועיירות הפיתוח היו יכולים לבנות מסלולי התקדמות על בסיס תחרותי ועל בסיס בחינת כישוריהם של המועמדים.
הליכוד היה זה שאפשר בפעם הראשונה למזרחים לפתוח במאבק משמעותי על קבלת אחריות. לא כזו שניתנת בפיקדון, לא כזו שניתנת מתוך הפניה של המזרחים לתפקידים שוליים, אלא מתוך מגמה של שותפות בניהול המפלגה.
מדוע המהפך הפוליטי הזה של שותפות אמיתית בתוך הליכוד היה חשוב כל כך? מוקדי השליטה בישראל - בפוליטיקה ובאקדמיה, במשפט ובכלכלה - מאז שנות ה־50 ועד למהפך, הציבו את מרבית המזרחים במקום שהסוציולוג אליעזר בן־רפאל כינה "פריפריה דלת הזדמנויות". מציאות זו שהובילה תנועת העבודה עד 1977 קיבעה עוני, אי־שוויון ומרירות, ובעקבותיהם טענות לקיפוח. לעיתים טענות אלה לבשו צורה של התארגנות פוליטית נבדלת בדמות מפלגות עדתיות, ופעמים לבשו צורה של מחאה עממית קשה ולעיתים גם אלימה. בין אלה בלטו הפנתרים השחורים (1971) ותנועת האוהלים (1973).
אחד המחסומים המרכזיים שבנתה תנועת העבודה התמקד בחסימת מסלולי הניעות של המזרחים לתארים אקדמיים. הדבר נעשה בתחכום וביעילות: מצד אחד, ברמת ההצהרות נטען שנעשה כל שניתן לסייע למזרחים. לעומת זאת, בפועל, הם חסמו אקדמית כל דרך אפשרית של המזרחים להשתלב בפרויקט המודרניות של החברה הישראלית. בכך מנעו את האפשרות ליצירתו של מעמד בינוני מזרחי - אקדמי ופרופסיונלי - ותמיד רחצו בניקיון כפיהם.
מאז אמצע שנות ה־90 ועד היום הצליח הליכוד לייצר מגמה רצופה של צמצום פערי ההכנסות בין משקי הבית של המזרחים לבין אלה של האשכנזים. אחת הסיבות המרכזיות לצמצום הפער בשכר היא העלייה ברמת ההשכלה של ילידי הארץ המזרחים, שהיתה מהירה יותר לעומת ילידי הארץ האשכנזים. הנקודה החשובה היא כי השיפור במצבם של המזרחים מתבטא בירידה חדה של משקלם של משקי הבית המזרחים בשני העשירונים התחתונים ועלייה ניכרת בייצוג של המזרחים בעשירונים העליונים. אין ספק כי הליכוד הוא זה שאחראי לכך. השיפור היחסי במצבם של המזרחים מתבטא בהרחבה ניכרת של חלקם במעמד הבינוני־גבוה של החברה הישראלית.
הבחירה של המזרחים בליכוד היא הבחירה הרציונלית ביותר מבין קשת המפלגות הפועלות כיום. לעומת זאת, השאלה המעליבה, המתנשאת, השוללת מאיתנו יכולת מחשבה אוטונומית: "מדוע המזרחים ממשיכים להצביע למען הליכוד ובנימין נתניהו?", חייבת להיענות בצורה ברורה וחד־משמעית: הליכוד עמד לצידנו מול שלטון האליטות שעסקו בדיכוי המזרחים ובביצור מעמדם. בליכוד חתרו לשותפות אמיתית, שאת יסודותיה הניחו מנחם בגין ויצחק שמיר. בכל מערכת בחירות שוב ושוב הם טוענים שאנו עיוורים והם הלפיד שיראה לנו את הדרך. שקר בשקר שזור. למעשה, אין להם שום מחויבות פוליטית כלשהי, פרט לשנאתם כלפי הליכוד. מה מחבר פוליטית בין יועז הנדל הימני לבין יעל גרמן השמאלנית?
הבחירה בכחול לבן היא מבחינתם של המזרחים נסיגה ותבוסה פוליטית - ולו רק בגלל המבנה המפלגתי האוליגרכי שבני גנץ ויאיר לפיד הם הקובעים בו לבדם את רשימת הנבחרים. שוב חזרנו למפלגות שבהן הכל נקבע מלמעלה, ולמזרחים לא תהיה כל השפעה על עיצובן. כל דיקטטור מתחיל היה מאמץ לליבו את מצע המפלגה של חוסן לישראל ויש עתיד בנושא זה. תשאלו את יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר, שהודח כלאחר יד מהרשימה של גנץ. מבנה פוליטי כמו של כחול לבן מבטיח למזרחים בלימה של מתווה הזינוק הכלכלי־חברתי שלהם בשנות הליכוד.
ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו