"קור רוח". צמד מילים שהוא ההפך הגמור מהיסטריה, אובדן עשתונות ולחץ בלתי סביר. אותן תכונות בלתי נסבלות של אנשים שאינם יכולים לשאת שום קושי ונתקפים פאניקה ברגע שמשהו משתבש. אנשים שאין להם כוח ויכולת להתמודד עם המציאות, חלשים.
"קצת קור רוח", זה מה שדרש בטוויטר העיתונאי ינון מגל מגננות בקריית גת, שראו מעל לראשן בלון נפץ מרחף ופחדו. במקום לחתור למגע, לירות בבלון או פשוט לקפוץ עליו ולחסום אותו בגופן הן צעקו. כי מה זה בסך הכל להיות אחראית על חייהם של עשרות ילדים, כשאת רואה סכנה מתקרבת ואין לך שום דרך להתמודד איתה? יש לך אחריות, תתמודדי איתה, די להתבכיין, החיים זה לא פיקניק.
האמירה של מגל מסמלת יותר מכל תפיסת עולם שמטילה את מרב האחריות על אזרחים ולא על נבחרי ציבור. תפיסה שדורשת מאנשים להיות כל הזמן בריאים, חזקים, ייצוגיים ובעלי עמוד שדרה מברזל.
זהו חלק מתהליך שמסיר מהמדינה אחריות למתרחש. הממשלה לא אשמה, ראש הממשלה לא יכול לעשות שום דבר. זה הכל בידיים שלכם, חברים, קחו את עצמכם בידיים ויצגו אותנו ואתכם בכבוד.
חלית? בסדר, קורה. זה שאתה נכה לא אומר שמגיעה לך קצבה שתאפשר לך לחיות בכבוד. הזדקנת? זאת לא אשמתנו. אף אחד לא ביקש ממך להאריך חיים ולהפוך לנטל על מערכות הבריאות והסעד. חיסון? נו, באמת, לא הזמנו מספיק, תאכל שום במקום לדרוש זריקה. בלוני נפץ, קסאמים, יש חדרי ביטחון. נפש פצועה לא זקוקה למרכז חוסן, זאת גם ככה המצאה של שמאלנים.
אל תשדרו חולשה, זה מה שדורש שלטון שאין לו תשובות מהאזרחים שלו. הוא בעצם מאשים את החלש בחולשתו, את הכואב בכאביו. כשזה נוח ומשרת את המטרה, הכאב של אמה של נעמה יששכר הופך לחשוב, הכי חשוב. כשאין מה לעשות או לא רוצים לעשות, אז אמא של הדר גולדין ננזפת על ידי ח"כ מיקי זוהר על כך שהיא לא מדברת יפה לראש הממשלה.
מי שעושה את זה מכיר היטב את אזרחי ישראל. הישראלים נפלאים בלקבל אחריות, לאלתר, לייצר יש מאין. כל ישראלי הוא קצת מקגייוור, הדמות המיתולוגית מסדרת הטלוויזיה שידעה להפוך מסטיק, שני ענפים ומחדד להליקופטר. הישראלים מסתדרים, והממשלה יודעת את זה.
לכן אפשר להטיל על כתפיהם עוד ועוד, והם לא יתקוממו. הם ימשיכו לשאת בנטל, להחליף את המדינה ונבחריה. מגזר שלישי יספק הכל, אוכל, תרופות, תמיכה נפשית. זקפו את הראש, לא צריך ממשלה. קור רוח - וזה עובר.
