בהדרגה מתברר עד כמה מהפכני הוא ניסיונו של טראמפ לשנות את הפרדיגמה של הטיפול בנושא הפלשתיני, ועד כמה השתפרה עמדת המיקוח של ישראל. התוכנית שוללת מן הפלשתינים את הנכס הפוליטי העיקרי שלהם: זכות הווטו, שהציבה אותם עשרות שנים במרכז הבמה הפוליטית והמוסרית של העולם. הם זכו בה אף שמדובר בעם קטן, שאינו יכול להתגדר בשום הישג קונסטרוקטיבי במאה שנים של שחיתות, אלימות וסרבנות. את המעמד הזה היו הפלשתינים יכולים לממש בכינון מדינה בסיוע בינלאומי אדיר ממדים. תחת זאת הם בחרו, כצפוי, להתבוסס בקורבנותם, לבזבז ולבזוז מיליארדים, לקדש את הטרור ולהשמיע תביעות חצופות. כשהם ממשיכים בכך עכשיו, מציג אובדן הנכס הזה את התנהגותם כפאתטית יותר מאשר כמסוכנת.
מעמדם הבינלאומי והאזורי העניק לפלשתינים זכות וטו בשני תחומים קריטיים - ייצוב המזרח התיכון ועתיד השטחים. את הראשון העניקו להם, בבורותם, רבים מהמנהיגים והאליטות במערב. את השני העניקו להם, באיוולתם, חלקים נרחבים בציבור הישראלי. במערב הוליכה הפשטנות והבורות בדבר הדינמיקה הפוליטית של המזרח התיכון להנחה שהתמשכות הבעיה הפלשתינית היא גורם מכריע באלימות ובחוסר היציבות של האזור. זו הזינה את ההזיה הרווחת בדבר "פתרון" הבעיה הזו, כתרומה קריטית להרגעתו.
המושג הרווח "מאמצים להשכנת שלום במזרח התיכון", התקבע בעולם כולו ככינוי לניסיון להסדיר את הבעיה הפלשתינית. לצורך "פתרון" כזה, נטען, יש לרצות את הפלשתינים. סרבנותם הסדרתית השתלמה, בהגברה דרמטית של התמיכה הפוליטית, הסיוע הכספי וה"הבנה" לטרור הפלשתיני, ובדה־לגיטימציה של ישראל ושל מאבקה נגד הטרור הזה.
בעשור האחרון הוכיחה רצחנותם המופלגת של הגורמים השבטיים הנלחמים בכל רחבי המזרח התיכון, שהעניין הפלשתיני פשוט בלתי רלוונטי להרגעת האזור, וכי "פתרונו" לא יעלה ולא יוריד. כאשר אפילו האירופאים הבינו את משמעות "האביב הערבי" ותופעת דאעש, איבדו הפלשתינים את האגדה האורבנית בדבר הווטו שלהם על "שלום במזרח התיכון".
את זכות הווטו על הסדרת המצב בשטחים העניקו לפלשתינים בעיקר ישראלים שוחרי טוב, שאימצו הזיות משלהם. בימין האמינו רבים שניתן לממש את זכותו של העם היהודי במלוא מולדתו ההיסטורית, למרות נוכחותם של מיליוני פלשתינים, עם או בלי זכויות פוליטיות מלאות, שיצורפו לשטח שבו תשלוט ישראל בדרך קבע. בשמאל ובמרכז הציע הרוב הגדול "שטחים תמורת שלום", שבמסגרתו תצא ישראל מרובן מכריע של יהודה, שומרון ועזה, תמורת סיום הסכסוך.
שתי ההזיות נותנות בידי הפלשתינים זכות וטו על עתיד הציונות. ההזיות בימין בדבר הכללת מיליוניהם במדינה, תסכל, למרות התחכמויות חוקתיות, את הצירוף יהודית־דמוקרטית, שהוא נשמת אפו של המפעל הציוני: במציאות דו־לאומית דה פקטו יש לפלשתינים זכות וטו כזו מעצם נוכחותם ההמונית; הם אינם זקוקים אפילו לטרור. הזיית ה"שלום" בתמורה להסתלקות מרוב השטחים מעניקה לפלשתינים זכות וטו מובהקת אף יותר על מימוש המפעל הציוני. כל שהם צריכים לעשות הוא להתמיד במה שהם עושים כבר מאה שנים: לסרב בנחרצות גמורה לסיום הסכסוך, באמצעות התביעה ל"זכות" השיבה, וחינוך ילדיהם לטרור ולדה־לגיטימציה של המדינה היהודית. כך הם תוקעים את שוחרי השלום לנוכחות נצח בלב הארץ המאוכלסת, בהמתנה עקרה לשינוי חברבורותיהם.
את הצעד הראשון לביטול זכות הווטו הזו עשה אריאל שרון, שפטר את ישראל משני מיליון עזתים, בהתנתקות משטח שממילא אינו דרוש לישראל. את הצעד השני עשה דונלד טראמפ, בתוכנית השוללת, למעשה, את הצורך בהסכמת הפלשתינים, ופותחת את הדלת לצעדים חד־צדדיים של ישראל בתמיכת ארצות הברית. בעיות הביטחון העיקריות של ישראל קיבלו מענה; הפלשתינים יכולים לקבל ישות מעוקרת שתיקרא "מדינה" רק במקרה הבלתי אפשרי שישלימו עם המדינה היהודית; מדינות ערב תמחינה ברפיון; "הקהילה הבינלאומית" תמשיך להתלונן. אם ישראל תנהג בתבונה, מבלי להשתמש בהזדמנות הנדירה כדי לחזור לאחת משתי הזיותיה, יש בתוכנית בשורה גדולה.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה