נתנחל בלבבות?

בן יפה נולד לפני 53 שנים (כמעט). ניצולת שואה הביאה אותו לאוויר העולם לאחר היריון קצר ולא מתוכנן; היא היתה אישה מוכה, דלה באמצעים, ועם שוך ההתלהבות הראשונית השתלט עליה חוסר ביטחון שהפך לדיכאון אחרי לידה. את התינוק היא השאירה בבית החולים.

אם ביום ראשון יקרה נס, תממש מדינת ישראל את האימהות שלה ותאסוף אל חיקה את היילוד שהפקירה, שלא בצדק, בקיץ ההיסטורי של תשכ"ז. אחת הפעולות הראשונות תהיה לתת לו שם. אין הרי כינוי אחד לתינוק הזה, שמעולם לא הוחלט באופן רשמי אם להתבייש בו או להתהדר בו: אוהביו כינו אותו יש"ע, אחרי שנפצע בעזה הפך בפיהם ליו"ש. אלה שממש בעניין שלו משתמשים בשם המלא, יהודה ושומרון. מי שמכיר רק מרחוק מכנה אותו "השטחים", מי שחושב שהוא מכיר אבל ממש שונא קורא לו "הגדה".

הדתה? אין שם מספיק בשר. מעלה אדומים, 2009 // צילום: אי.אף.פי

כשהייתי תל־אביבית קטנה בין כיכר רבין לכיכר המדינה, חשבתי שמתנחלים זה תואר כבוד. לא יודעת, ככה קלטתי את זה מההורים. בבית הספר הבנתי שיש פער בין מה שחושבים בבית לבין איך שמחנכים בחוץ: פעם בבית הספר מורה אחת אמרה "מתנחבלים" וחשבתי שהיא כנראה ממש ימנית וצינית. היא לא היתה.

בבוקר שלמחרת הכרזת טראמפ חיפשתי איפה זה התחיל, מתי תואר האצולה דבק במי שבחרו להכריח את אמא־מדינה לממש את האימהות שלה ולא לחכות שהיא תיזכר לבד. ובכן, שלט שכתבו מתאכסני מלון פארק בערב ליל הסדר בחברון, 1968. יגאל אלון נתן להם השראה וגם השיג תרומה של ג'יפ ישן, שעליו קבעו שלט גדול: "ברוכים הבאים - מתנחלי חברון". בני קצובר סיפר לי השבוע שבימים ההם, כאשר נסעו בירושלים עם שלט של "מתנחלים", אנשים נעמדו משני צידי הרחוב ומחאו כפיים. מתיישבים יכולים להתיישב בכל מקום, חשבה החבורה שרשמה את הכינוי הזה, מתנחלים זה משהו שורשי, כמו הקיבוצניקים - אנשים עם נחלות.

אבל כיום מתנחלים זאת מדרגה נחותה בשרשרת הטרף הישראלית. אני מקבלת לכך תזכורת מדי פעם כשבאוניברסיטה אומרים לי ש"את לא מדברת כמו מתנחלת", או בטלוויזיה ש"את לא נראית כמו מתנחלת", אך התזכורת החשובה באמת מתרחשת כשהמדינה מזכירה לי שאני ילדה לא רצויה, צאצאית של אותו תינוק שנטשה בעצמה בקיץ תשכ"ז: מכירות או רכישות של נכסים, למשל, צריכות להתבצע דרך המינהל הצבאי כי הבתים שלנו רשומים בטאבו הירדני. בחיי, אני משלמת ארנונה למדינת ישראל, ומס רכישה והכנסה אבל הנכס שנמצא 20 דקות ממשכן הכנסת ושעה מסוף הנתיב המהיר לתל אביב שייך בפועל למלך ירדן.

לכן גם עוברים את הטקס המשפיל בסוף כל רכישה של מכשירי חשמל כבדים, רגע, אפרת? זאת התנחלות? עוד 400 שקל.
נדמה לי שהשמאל הישראלי מתנגד לתוכנית כי אחד הערכים הבודדים שעוד נותר בסלו עומד להיעקר: שנאת ההתנחלויות. אם היישובים יהיו חוקיים, לא יהיו עוד "מתנחלים". ואם אין "מתנחלים", נגד מי הם פועלים בעצם? הדתה היא ערך חשוב לפעול בשמו, אבל אין שם מספיק בשר.

התוכנית המוצעת שמה לנו מראה מול הפרצוף, והיא לא לגמרי נעימה. יש בה התפכחות מחזון ארץ ישראל השלמה, שכמו אומרת: בגדים שלא לבשנו 50 שנה כבר לא יעלו עלינו וערים שלא מילאנו יהודים כבר לא נמלא.

אבל יש כאן הכרה במציאות לטובת איחוד משפחות ישראלי: טראמפ קורא לסדר את היולדת הזקנה מקיץ 67', אולי עכשיו היא מספיק חזקה כדי לראות שהתינוק ההוא הפך לאיש, והאיש הזה שומר עליה כבר הרבה שנים. שוקד על גבולותיה ומאפשר לה חיים, דואג לקיום שלה מדי יום. הרבה דקויות ופרטים עוד יש ללבן בחזון החדש הזה, אבל ברור שהדבר הבסיסי שחסר לאמא ולבן עומד להיות מושלם.